ב"ה ירושלים, מוצש"ק בשלח, תשפ"א
בענין השתחוואה לבבואת עצמו במים או במראה
בגליון 'אסדר לסעודתא במדור הרב ר' מנשה ישראל רייזמן שליט"א ערך מאמר ליום ההילולא של הרה"ק רבי שלום מרדכי הכהן מבערזאן (ט"ז שבט) ובו עובדות וסיפורים מופלאים ומעוררים הנפש מתולדות הרה"ק הנ"ל.
בין הדברים שם, יש דבר תורה בענין הנ"ל, שהובא בהקשר לדרכו הרה"ק הנ"ל ללמד זכות על ישראל בכל מאי דעביד, ומצאנו להעיר דבר בזה, ונביא הדברים בלשונם:
"כתוב בהגהות המהרש״ם על מש״כ האורחות חיים בסי' צ' (ומובא במ״ב) שאין להתפלל כנגד מראה, שנראה כאילו משתחוה לבבואה, (זהו טעם לכסות מראות בבית האבל, כיון שמתפללים שם). והגיה מהרש״ם: "צ״ע שהרי גם הבבואה משתחוה לו, אין כאן חשש עבודה זרה כשאני משתחוה אליו והוא משתחוה אלי". וצ״ע למעשה.
"וכמו שהקשו התוס' ישנים איך עשה שלמה י״ב בקר מתחת לים של שלמה, הרי אסור לעשות כדמות שמשי. ותי' התוס' ישנים שכיון שהי״ב בקר נושאים את הים של שלמה על גביהם, זהו ביטול עבודה זרה שבה, כשיש באותו דמות ענין שמבטל את האלהות שבו, אין בו איסור. כיון שהמראה עצמה משתחוה אליו, אין כאן משום משתחוה לבבואה (כנראה זה מדברי המהרש"ם, ואין הספר ת"י).
"יהודי בשם רבי דוד פלדמן כתב מכתב אל המהרש״ם היתכן ששכח דברי המכילתא בפרשתנו 'ואשר במים מתחת לארץ', לא תשתחוה להם ולא תעבדם – שלא תשתחוה אל הבבואה שלך שבמים, הרי להדיא שגם כשהבבואה משתחוה אליו, יש לאו דאורייתא להשתחוות לבבואה.
"ותירץ לו המהרש״ם דלא דמי, דהמים מתחת כשהוא משתחוה אל המים והבבואה חוזרת ומשתחוית אליו, אינו נראה שהבבואה משתחוה אליו, כי אין זה ביטול עבודה זרה, שאין זה כדרך אדם המשתחוה, ממילא נמצא שהאדם כן משתחוה כדרכו אל הבבואה והבבואה לא משתחוה כדרכו אליו, משא״כ כשעומד כנגד המראה עדיין צ״ע שהרי הבבואה חוזרת ומשתתוית אליו כדרך המשתחוים כשעומד בקומה זקופה ומשתחוה".
עד כאן מהגליון הנ"ל.
לכאורה יש להשיב, דאפשר דמה שכמשתחווה לבבואה במראה הבבואה חוזרת ומשתחווית אליו אינו מבטל בזה דרך השתחוואה, דאדרבה יש לומר דדומה כמשתחווה לעצמו, וכענין פרעה שאמר לי יאורי ואני עשיתיני.
בזה מיושב מה שלכאורה יש לשאול לדברי האורחות חיים, דלטעמו דמראה היא כמו בבואה במים, למה לא ריבתה התורה לאסור בבואה בפירוש (אף דאולי מראה של זכוכית הצבועה בכסף לא היתה מצויה בדורות הראשונים מ"מ הא הוו מראות הצבאות דנחושת מלוטש דלא גרע מבבואה דמים). אך במש"כ דדומה כמשתחוה לעצמו ניחא, דאם אסרה בבואה דמים דאינו נראה כ"כ כמשתחוה לעצמו, וכדברי המהרש"ם, כ"ש בבואה דמראה דאסיר.
ועוד סיים שם בגליון הנ"ל:
"והוסיף לו מהרש״ם שזאת ההגהה היה נצרכת מאד שיכתבנה, משום שרבים אינם מדקדקים בזה, בפרט באולמות החתונה שכל פני המזרח מצופה במראה, ועלינו למשכן נפשינו לחפש היתר ולמצוא זכות על בני ישראל – ברגע שיכולים ללמד זכות על זה, שוב אין נענשים. כמ״ש הבני יששכר שכל פסק הלכה שפסקו גדולי ישראל כאן בעוה״ז, כיון שפסק כן רב מובהק בדורו, שוב אין בית דין של מעלה דנים אותו. וזה היה דרכו בקודש להוריד מבני ישראל טענות ומענות ע״י שמצא להם כמה היתרים". – עכ"ד.
מי לנו רב מובהק כמו הרה"ק המהרש"ם זי"ע ובודאי הלכה כמותו, ולא באנו לעורר דין לא למעלה ולא למטה אלא כתלמיד המתאבק באבק תלמידי חכמים להגדיל תורה ולהאדירה ומשום דרוש וקבל שכר.
דלכאורה גם על זה יש להשיב, דיש למצוא היתר לתפילה באולמות בלי לעקור דברי הארחות חיים, דיש לומר דבאולמות מותר כיון שאינו עומד ממש לפני המראה אלא בריחוק כמה וכמה אמות, ואינו דומה כמשתחווה. ועוד דהא רבים עמו מימינו ומשמאלו ואינו ניכר למי משתחווה דרבים העומדים ורבים העוברים ורבים השבים ולכן מותר, אבל פרצוף כנגד פרצוף לנוכח המראה אסור. וא"כ מצאנו ללמד זכות לרבים העושים כן באולמות וגם להעמיד דברי הראשונים כמלאכים. כנלענ"ד.