ה'֞ מִסִּינַ֥י בָּא֙ וְזָרַ֤ח מִשֵּׂעִיר֙ לָ֔מוֹ הוֹפִ֙יעַ֙ מֵהַ֣ר פָּארָ֔ן וְאָתָ֖ה מֵרִבְבֹ֣ת קֹ֑דֶשׁ מִֽימִינ֕וֹ אֵ֥שׁ דָּ֖ת לָֽמוֹ: (ברכה לג, ב)

קוב"ה וישראל בלחודוהי במתן תורה

תרגום אונקלוס לפסוק זה כפי שנדפס בדפוסים דורות רבים הוא: "ה' מסיני אתגלי וזיהור יקריה משעיר אתחזי לנא אתגלי בגבורתיה מטורא דפארן ועמיה רבוָת קדישין כתב ימיניה". אך במהדורות המדוייקות ע"פ כתבים ודפוסים ראשונים שיו"ל בדורנו הנוסח הוא: "אתגלי בגבורתיה על טורא דפארן". ותמוה, וכן הצריך עיון במהדו' עוז והדר, למה שינה לשונו ולא תרגם 'מטורא דפארן' כמו שתרגם 'מסיני אתגלי' ו'משעיר אתחזי לנא'. וצ"ע טובא.

והנה בפסוק ד' פעלים: 'בא' ו'זרח' 'הופיע' ו'אתא'. וכשנתבונן נראה שארבעתם פעלים הקושרים ב' מקומות, מקום יציאה ומקום הגעה או פעולה. הבא הוא מי שיצא מאיזהו מקום ובא לכאן, הזורח הוא המאיר ממקום אחד למקום אחר, המופיע בא משום מקום ומתגלה במקום הגעתו, וכן אתא הוא לשון הגעה (כמו אתו חברי לבבל, יבמות סג,ב), שהגיע ממקום אחר לכאן. וד' מקומות כרוכים עם ד' הפעלים, והם: סיני, שעיר, הר פארן ורבבות קודש. אך נראה דהפועל 'הופיע' שונה משאר חביריו בפסוק, כי בשאר הפעלים המקום הנזכר עם הפועל הוא מקום היציאה: 'ה' מסיני בא', כפירש"י: "יצא לקראתם כחתן היוצא לקראת כלה", כלומר יצא מסיני ובא לקראת מחנה ישראל. וכן 'וזרח מהר שעיר', שנראה אורו כזורח ועולה מהר שעיר עד שנגלה בעזוזו בהר סיני, ושעיר הנזכר הוא המקום ממנו בא, וסיפא דקרא 'ואתא מרבבות קודש', לפי רהיטותו היה מתפרש דכביכול פרש מתוך רבבות קודש וירד לבדו על הר סיני, אך לפי שראה רש"י לפרש 'ואתא' 'ועימיה' (כאונקלוס), לכך הוצרך לפרש דמ"ם השימוש של 'מררבות' באה לרמז שלא התגלה אלא עם מקצת מחנהו, ומ"מ עדיין 'מרבבות' קשור עם מקום היציאה שהוא מחנה שכינה במילואו. אך לא כן הפועל 'הופיע', כי מצינו שהופעה משמעה התגלות בכוח מכריע במקום ההתגלות, ואין הפועל מתקשר עם מקום המוצא, וכמו (תהלים צד, א): "אֵל־נְקָמוֹת ה' אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ", כרש"י: "הופיע, הראה וגלה לנו את נקמתך", וכן (שם נ, ב): "מִצִּיּוֹן מִכְלַל־יֹפִי אֱלֹהִים הוֹפִיעַ", לא שהופיע מציון והתגלה במקום אחר, אלא בציון עצמה היא ההופעה.

ועוד יש הפרש בין הפעלים שביאה וזריחה ואֲתִיָא דרכם בהתגלות קמעא קמעא, כענין (משלי ד, יח): וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ הוֹלֵךְ וָאוֹר עַד־נְכוֹן הַיּוֹם, וכן גבי ביאה והגעה, כמה שהבא הולך וקרב ניכר יותר בפרטיו ובמגמתו, כדוגמא שמצינו בדוד כשברח אבשלום ממנו אחר שהרג את אמנון, שהודיע הנער הצופה מעל שער החומה (ש"ב יח, כד): "וְהִנֵה־אִישׁ רָץ לְבַדּוֹ", ואחר שקרב והלך, הודיע: "אֲנִי רֹאֶה אֶת־מְרוּצַת הָרִאשׁוֹן כִּמְרֻצַת אֲחִימַעַץ בֶּן־צָדוֹק". כי כך דרך זריחה, ביאה ואתיא, בהפצעה וצמיחה והתבהרות, אבל ההופעה היא כמעט בבת אחת, כי כפסע וכהרף ענין משהתחיל להיראות ועד שהוא במלא תקפו והדרו, דהיינו לשון הופעה דנר' שהוא קרוב ללשון פתע.

ובזה נפתח לנו פתח לחקור בטעמו של אונקלוס לפרש 'אתגלי בגבורתיה על טורא דפארן', כי אילו הכוונה שההתגלות היא בהר סיני, הוי לי למימר "הופיע בהר סיני"א), כי שם ההופעה ותוקפה, והמקום ממנו התחיל להופיע אינו עיקר, כי הלשון הופעה צריך להתקשר עם המקום ששם עיקר תוקף ההופעה, כי הלשון 'הופעה' עצמו הוא ענין תוקף הרשימו וגודל היד.

אך יש לנו לחקור מהי ההתגלות שהיתה בהר פארן שעליה רומז אונקלוס בתרגומו 'ואתגלי בגבורתיה על טורא דפארן'. ואם ניתנה רשות עולה בליבי לדרוש אולפנא חדתא, אף שהוא דרך רחוקה, אך לא מצאתי קרובה ממנה. וטרחתי למצוא עוד סמך לדברים ולע"ע לא מצאתי, ולא אמנע מלכתבו עם תקוה שיימצא עוד סמך לכך.

ונבוא אל הדבר בהקדם עוד תמיהות אחרות:

א. אמרינן בגמ' שבת (פח,א): "ויתיצבו בתחתית ההר, א"ר אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם". ותמוה דלכאורה אין דרך כבוד המלך ליעשות שוטר לענוש את העבריין, והרבה דובים למקום, ולמה הקב"ה בעצמו כפה עליהם את ההר כגיגית. ובענין הדומה איתא במדרש (דב"ר א, יז): "אמר ריב"ל בשעה שבאו השונאים להחריב את ירושלים היו שם ששים רבוא של מזיקין והיו עומדים על פתחו של היכל לפגוע בהם, כיון שראו את השכינה רואה ושותקת כו' אף הם נתנו מקום", הרי דדרך הכבוד של מעלה כעין מלכותא דארעא שהאיום והעונש נעשה ע"י שלוחי המלך ועבדיו, והא גם כאן רבבות קודש ואלפי שנאן היו עומדין שם לכפות עליהם הרים וגבעות ולא ציום המקום רק עשה כן בעצמו.

ב. מעמד הר סיני בא לאמת בלב ובנפש ישראל את יחוד השם ואנכי ולא יהיה לך אשר מפני הגבורה שמענום והם מיצוי כל התורה מצווים על דבר זה לידע שהוא אחד ואין בלתו. וכתיב (שמות כ, יט): אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן־הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם גו', ובמדרש עשרת הדברות (דיבור ראשון) איתא: "מיד פתח להם הקב"ה שבעה הרקיעים ושבעה הארצות ואומר ראו אתם עדי שאין כמוני במרומים ובארץ, ראו שאני אחד ונגליתי אליכם בכבודי ובתפארתי". וכתיב עוד (דברים ד, טו): "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל־תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ". אם כן יש לשאול למה נגלה הקב"ה עליהם ברבבות קודש ואלפי שנאן דבר שיכול להעלות הרהור חוץ שמא יש ח"ו למלאכים שיתוף בהורמנותא דמלכא, וראה פסיק"ר (פיס' כא, הדברות, פ' קמייתא): "כשירד הקב"ה על הר סיני ירדו עמו מיכאל ודגלו גבריאל ודגלו, והיו ישראל מסתכלים בכל אחד ואחד מהם ואומרים זה הוא זה הוא, אמר הקב"ה לישראל בני מה לכם מביטים באילו, אין לכם הנייה מהם אלא אתם בניי ואני אביכם וכו'". וא"כ למה מתחילה הביאם הקב"ה לסיני ושמא ידמו.

ולכן נראה באמת דמה שבאו הוא משום דאין כבוד המלך להלך בלא פמליא, אבל במעמד הר סיני עצמו לא היו המלאכים נראים לישראל, וזה משני טעמים:

א. שיהיה המעמד למלכא וישראל בלחודוהי, וכעין שושבינים הבאים עד לחופה ולתוכה אין נכנסים, בדומה לדאיתא במדרש (שמו"ר כה, יא) לענין גוי ששומר את השבת: "לא דיים שאין מקבלים שכר כו' משל למלך יושב ומטרונא יושבת כנגד העובר ביניהם חייב". וכענין האמור בעבודת הכהן גדול ביום הכיפורים (ויקרא טז, יז): "וְכָל־אָדָם לֹא־יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד, אפילו אותן שכתוב בהן (יחזקאל א, י): וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם" (ירושלמי יומא א, ה), וז"ל משך חכמה (בראשית כא, יז): "ומה שכתוב בעקידה וַיִּקְרָא מַלְאַךְ ה' אֶל־אַבְרָהָם שֵׁנִית מִן־הַשָּׁמָיִם, הוא לפי שבעת העקידה שהיה מקריב אברהם בנו להשם יתברך, היה אז התגלות אלוקית כמו שהיה לכהן גדול ביום הכיפורים לפני ולפנים, שעל זה נאמר וכל אדם לא יהיה באוהל מועד, ופירש בירושלמי, אפילו אותן שכתוב פניהם פני אדם. לכן לא היו יכולים להיות על ההר אז רק קרא מן השמים, שהמלאך לא היה יכול לגשת אל ההר" עכ"ד. ומה יותר התגלות אלוקית לישראל מאשר גילוי שכינה במעמד הר סיני ולכן לא נכנסו המלאכים בתוך הזירה במעמד הר סיני.

ב. שלא יהיה ח"ו מקום לסלקא דעתא שהמקום ב"ה כוחו נשלם ע"י המלאכים, ולהודיע שאינו ח"ו כמלך בשר ודם שצריך לחיילים ועבדים לקיים מלכותו ולעשות מלחמותיו, ולכן בעת דיבורו של הקב"ה לא חזו בני ישראל את המלאכים, וגם לכן כפה ההר עליהם את ההר בכבודו ובעצמו, כי אז פתח להם שבעה רקיעים ושבעה תהומות ורצה שיראו שהוא לבדו הוא ואין למלאכים תפיסת מקום לגבי עצמותו יתברך.

ולפי כל האמור יש לדרוש כוונת אונקלוס בתרגומו "אתגלי בגבורתיה על טורא דפארן ועמיה רבוות קדישין", שהתגלה ברבבותיו ושנאניו על הר פארן והעמידם שם מרחוק ולא באו עד לסיני ממש, כי אונקלוס עשה את שני הכתובים 'הופיע מהר פארן' ו'אתא מרבבות קודש' לענין אחד, שהרי תרגום לתרגומו הוא "נגלה בגבורתו על הר פארן ועמו רבבות קדושים", דלפום ריהטא משמעו שהליווי של רבבות הקדושים הוא להר פארן. אך עדיין מתקיימת משמעות 'ואתא מרבבות קודש' כפי משמעו בפשט העברי, והיינו שיצא מכלל פמלייתו שבאו עמו להר פארן וחזר נגלה על הר סיני, ומן העברי והתרגום יתקלס עילאה בעומק פשטו של המקרא, כמאמר הגמרא (מגילה ג,א): "'וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים' (נחמיה ח, ח) זה המקרא 'מְפֹרָשׁ' זה תרגום".

והנה במעמד הר סיני עמדו פניהם למערב ואחוריהם למזרח, כנראה בפסוק (שמות יט, ב): "וַיִּחַן־שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר", ופי' רש"י: "למזרחו, וכל מקום שאתה מוצא נגד, פנים למזרח". וכתב ב'פנים יפות' שם: "יש לפרש הטעם, מפני שאחז"ל (ב"ב כה,א) שלעולם השכינה במערב, וכן היה בבית המקדש, וכיון שהשכינה שרתה על הר סיני, ולכן חנו הם למזרחו של הר". ובספרי כאן (פיסקא שמגג) איתא: "ויאמר ה' מסיני בא, כשנגלה המקום ליתן תורה לישראל לא מרוח אחת נגלה אלא מארבע רוחות שנאמר, ויאמר ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן, ואיזו היא רוח רביעית (חבקוק ג, ג): אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹא". ובפסיק"ז כאן מפרש הרוחות: "ה' מסיני בא זו רוח צפונית. וזרח משעיר למו זו רוח מזרחית. הופיע מהר פארן זה רוח דרומית. ואתה מרבבות קדש זו רוח מערבית". ולפי שהיו פניהם למערב נמצאת רוח צפונית ששם פארן לימינם. אך יש לומר שאמנם דרך כלל פארן היתה לצפון סיני, אך היא גם קצת למזרח, ולכן לא ראו ישראל את המלאכים כי היו לימינם נוטים לאחוריהם, והראיה לכך דהא כתיב בראש הספר: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה אל כל ישראל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן גו' בֵּין־פָּארָן וּבֵין־תֹּפֶל גו'", הרי שפארן בעבר הירדן למזרחה של ארץ ישראל, וסיני לדרומה של ארץ ישראל, ככתוב (ישעיה מט, יב): "וְאֵלֶּה מֵאֶרֶץ סִינִים", ומתרגמינן "מארעא דרומא", אם כן פארן צפון מזרח לסיני, ולא היו המלאכים נראים לישראל אלא בשעה שהופיע המקום מהר פארן, ומשהסבו עיניהם אחר השכינה שירדה להר סיני שוב לא ראו אותם.

וראה פסיק"ז לשמות (כ, ב): "וא"ר יהושע בן לוי על כל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה היו ישראל נרתעין לאחוריהן, והיו מלאכי השרת מדדין אותן, שנאמר (תהלים סח, יג): מַלְכֵי צְבָאוֹת יִדֹּדוּן יִדֹּדוּן וגו'", ולכל הנ"ל י"ל שהיו מלאכי חסד ושלום, כי לא באו לאיים על ישראל כנ"ל אלא לסייעם בלבד, וכשנרתעו ישראל לאחוריהם, באו המלאכים לדדותם, היינו לתמכם מאחוריהם ומימינם, כאדם הסומך חבירו מימינו ומאחוריו.

gh