וּלְקַחְתֶּ֨ם לָכֶ֜ם בַּיּ֣וֹם הָרִאשׁ֗וֹן פְּרִ֨י עֵ֤ץ הָדָר֙ כַּפֹּ֣ת תְּמָרִ֔ים וַעֲנַ֥ף עֵץ־עָבֹ֖ת וְעַרְבֵי־נָ֑חַל וּשְׂמַחְתֶּ֗ם גו' (אמור כג, מ)

קבל אתרוג על מנת להחזירו והחזירו גם הוא בתנאי שיחזירו בעליו

תשובת ה'אמרי אמת', ועוד הצעה

שנינו (סוכה מא,ב): "אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חבירו כו'". ובגמ' (שם): "מנה"מ דת"ר כו' לכם, משלכם, להוציא את השאול ואת הגזול, מכאן אמרו חכמים אין אדם יוצא כו' אא"כ נתנו לו במתנה כו'". ובהמשך (שם): "מלתא אגב אורחיה קמ"ל מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה. כי הא דאמר רבא הא לך אתרוג זה על מנת שתחזירהו לי, נטלו ויצא בו, החזירו יצא לא החזירו לא יצא".

הרה"ק רבי אברהם מרדכי מגור זצ"ל בעל 'אמרי אמת' נשאל ע"י אביו ה'שפת אמת' זי"ע בילדותו שאלה מחודדת והשיב עליה תשובה חריפה, וכפי שמובא בספרו ('אמרי אמת' ליקוטים עמ' סד): "אאז"ל שאלני בילדותי מה יהיה אם הוא ישיב לו האתרוג במתנה ע"מ להחזיר דשמה מתנה, וא"כ יצא ידי תנאו ובעל האתרוג הפסיד אתרוגו".

והשיב ה'אמרי אמת': "והשבתי שיש לו עצה, והיא שלא ישיב לו את האתרוג, וא"כ משבטל התנאי בטלה המתנה, א"כ שוב הוי כמי שלא החזירו וא"כ לא יצא יד"ח משום שלא קיים התנאי, וע"כ יוכרח להשיב לו במתנה גמורה".

גם בנו האדמו"ר בעל ה'פני מנחם' מגור זצ"ל מביא הדברים ביתר ביאור, וז"ל (במכתב הובא ב'קובץ תשובות' עמ' קצ): "..ואמר אאמו"ר זצ"ל, אם כן מה יעשה בעל האתרוג אם זה שהחזירו לו ג"כ החזירו ע"מ להחזיר (כגון ראובן א"ל לשמעון הילך אתרוג ע"מ להחזיר והלך שמעון נטלו ויצא בו, והחזירו לראובן ע"מ שראובן יחזיר לשמעון עוד הפעם), וכי על בעל האתרוג להפסיד אתרוג שלו בכי האי גוונא. ואמר אאמו"ר זצ"ל שיש עצה שבעל האתרוג לא יחזיר האתרוג יותר, כי מה יש לו לשמעון לטעון, למה לא החזרת לי האתרוג שנתתי לך ע"מ להחזיר, אם נכונה טענתו, הרי שנתינת שמעון לראובן לא היתה נתינה (כי לא קיים ראובן את התנאי שיחזירהו עוד הפעם לשמעון), ואם כן גם חזרת שמעון לראובן לא קויימה (כי כל עצם החזרת שמעון היתה בתנאי שיחזיר ראובן עוד הפעם, וראובן לא החזיר), אם כן האתרוג הוא של ראובן כדמעיקרא, ושמעון לא יצא בכלל (כי לא קיים את התנאי של הנתינה הראשונה). כך אמר אאמו"ר זצ"ל פעם לאחד מנכדיו לחדודי".

ב. ובספר 'מועדי קדשך' למו"ה הגר"א שלזינגר שליט"א (עמ' ע ואילך), הביא מאמר מאת הרב ישראל דנדרוביץ שליט"א, שנו"נ באריכות, ומסיים "ואני כשלעצמי מציע את הפתרון הפשוט, ע"פ פסק השו"ע גבי דינא דהשומע שמת בנו וכתב נכסיו לאחר (חו"מ ריש סי' רמו) וז"ל: 'לעולם אומדים דעת הנותן, אם היו הדברים מראין סוף דעתו עושים על פי האומד אע"פ שלא פירש, כיצד, מי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת וכתב כל נכסיו לאחר מתנה גלויה גמורה, ואח"כ בא בנו אין מתנתו קיימת, שהדברים מוכיחים אילו ידע שבנו קיים לא היה נותן כל נכסיו' כו'". ומו"ה שם הוסיף לאמץ הדברים דהכא באתרוג היכא אומדנא דמוכח שהתנאי היה שיחזירנה לאלתר בלא תנאי שכנגד, שאל"כ אמאי לא יוכל שמעון להחזיק האתרוג עד אחר החג ולומר לראובן נתת לי מתנה על מנת להחזיר ולא פירשת אימתי ואני לקחתיה ע"מ להחזירו אחר המועד.

ג. אך הנראה לענ"ד דאין צריך בזה לטעם אומדנא אלא דהוי כאילו פירשו הדברים שיחזירו לאתלר בלא תנאי. דאם לא כן הגע עצמך: מי שנתן מתנה לחבירו ולמחר יבוא ליטלה בחזרה ויאמר מה שנתתי לך אתמול במתנה לא היתה אלא מתנה על מנת להחזיר, ואיני משנה ממה שאמרתי שהרי מתנה גמורה הוי ודייך במה שלנה המתנה בביתך כל הלילה, ועתה שא נא את המתנה הנתונה והשיבה למקומה בחדר המשכיות אשר בביתי. בודאי לא שמעינן ליה, ואין צריך לטעם אומדנא, אלא כל שניתן בסתם הוי כאילו פורש בו, ולא הזכירו אומדנא אלא במקום שיש קצת טעם לתהות על כוונתו. ולא דמיא כל כך להשומע שמת בנו וכתב נכסיו לאחר דאומדים דעת הנותן, דהתם בעינן אומדנא, דאף דבשעת נתינה לא עלה בכוונתו להתנות על כך, מכל מקום אמדינן כלשון השו"ע "שאילו ידע שבנו קיים לא היה נותן כל נכסיו" היינו אמדינן השתא דעתו למפרע, אבל הכא אנן סהדי שהיתה כוונתו לכך ובשעת נתינה על דעת כן נתן לו שיחזירה לו בלא תנאי ולא בעינן אומדנא.

ולכן ראובן שנתן אתרוג לשמעון על מנת שיחזירו לו, דהוי מתנה, אבל אם החזירו שמעון שוב בתנאי להחזיר, יש לומר דמתנה אמנם הוי אבל החזרה לא הוי, דהא תינח אילו אמר לו ראובן הרי אני נותן לך אתרוג זה במתנה על מנת שגם אתה תיתנו לי במתנה, אז באמת יש לדון דאם החזירה לו במתנה אף שגם הוא חזר והתנה להחזירו – דקיים תנאו והוי מתנה והפסיד ראובן אתרוגו. אבל כשהתנה עמו שיחזירו, לא קיים תנאו, כי לא התנה עמו שיתן לו מתנות אלא שיחזירו, וסתם חזרה הוי חזרה גמורה, כמו שמַתָּנָה סתם היא מתנה גמורה ואין יכול לחזור בטענה שהיתה על מנת להחזירא).

לפי האמור אולי נוכל לפרש עומק כוונת עצת ה'אמרי אמת' זצ"ל באופן דלהלן. דלכאורה יש לתמוה על עצתו שיעכב האתרוג אצלו, הא לפום מאי דס"ד דשמעון יש לו הורמנות להשיב את האתרוג בתנאי של על מנת להחזיר, קצת קשה, דאף שראובן ע"י שמעכב האתרוג אצלו מונע את שמעון מלצאת בו, אך מידי ריח גזל לכאורה לא עקר ראובן נפשיה, שהרי בידו של שמעון ברשות היה האתרוג ועכשיו ראובן מעכבו שלא ברשות, ואף שעוקר את הנתינה הראשונה למפרע, אינו מגיע לאותה עקירה אלא אם קדמה לה עכבה שלא ברשות, ולכל הפחות יש פה מראית עין של איסור לפי שעה.

לכך נראה דיתכן להעמיס בכוונתו לפי האמור למעלה, דעיקר העצה היא שיעכב האתרוג בידו בתורת השבת גזל אלא שמקבלו בידו באמתלא ובהערמה של מתנה על מנת להחזיר (דאם יפרש לו שגזול הוא בידו אתי לאנצויי ולטעון כנגדו), ומאי דא"ל שנעקרה הנתינה למפרע, היינו תשובה ניצחת לרמאי לפי עוותתו, אבל אחר שיבין הרמאי שידו על התחתונה, יאמר לו האמת, פלניא גזלנא את, דאמנם מה שבא האתרוג לידך ברשות, לא היה אלא לצאת בו, ומשיצאת בו הרי אתה בעמוד והשב, וכשאתה מעכבו גזול הוא בידך (ולכן באמת לא החזירו לא יצא). ועכשיו שבאת ורצית להשיבו רק במתנה על מנת להחזיר, הרי העדת על עצמך שבאת לעכבו, כלומר לגוזלו, ומעיקר דינא רשאי הייתי להוציאו מידך על כרחך, שהרי לכולי עלמא עביד איניש דינא לנפשיה בגזל, אלא קיימתי בנפשי "וְעִם־עִקֵּשׁ תִּתְפַּתָּל" ובאתי עליך בחוכמתא שתשיב הגזילה בשלום. כן נלענ"ד.

gh