הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי־פִי (האזינו לב, א)

התנאי שהתנה הקב"ה עם השמים והארץ על התורה בבריאה וההעדאה של משה בברכתו כאן, בקושיית ה'אמרי בינה' ותירוצו, דחייה והצעה אחרת

ופירש"י: "האזינו השמים – שאני מתרה בהם בישראל ותהיו אתם עדים בדבר (עי' לעיל ל, יט: העדתי בכם היום את השמים ואת הארץ גו') שכך אמרתי להם שאתם תהיו עדים, וכן ותשמע הארץ. ולמה העיד בהם שמים וארץ, אמר משה אני בשר ודם למחר אני מת אם יאמרו ישראל לא קבלנו עלינו הברית מי בא ומכחישם, לפיכך העיד בהם שמים וארץ עדים שהן קיימים לעולם, ועוד וכו'".

ומשמע שאם לא יקיימו ישראל את התורה לא תהא עמידה לשמים ולארץ. וכן מצינו בגמ' ע"ז (ג,ב) שלעתיד לבא ביום דינא רבה הגוים טוענים לפני הקב"ה, ישראל שקיימו את התורה היכן קיימוה. והקב"ה אומר להם שמים וארץ יעידו בהם, והם אומרים לפניו שמים וארץ נוגעין בעדותן, שנא' (ירמיה לג, כה) אִם־לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא־שָׂמְתִּי כו' מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואומר אם ישראל מקבלין את תורתי מוטב ואם לאו אני אחזיר אתכם לתוהו ובוהו כו'.

ובתוס' שם (ד"ה נוגעין בעדותן הן) הקשו וז"ל: "וא"ת והרי ראיה גדולה שקיימו, שהרי שמים וארץ קיימים הם". ותירצו בתירוץ שני: "ועוד י"ל שהם קיימים ממה שקבלו כדאמר אם ישראל מקבלים".

ובספר 'אמרי בינה' (ילקוט חידושים מגאוני ארץ, נדפס בברנו בשנת תקסו וחזר ונדפס כמה פעמים), מביא בשם 'מקשים העולם', שלתירוץ התוס' נמצא דשוב אין קיום השמים והארץ תלוי בשמירת התורה ממתן תורה ואילך, דהא מעצם הקבלה שקיבלו ישראל שקטו השמים והארץ מיראתם שמא יתמוטטו, ומעתה קשה, מהו שאומרים האומות שהשמים והארץ נוגעין בעדותן, דהא מכאן ואילך אף לא יקיימו ישראל את התורה עדיין ישארו על עמדן כי קבלו עליהם ישראל את התורה.

ותירץ וז"ל: "ונראה לתרץ, דאיתא בגמרא דשבת (פח,א): "וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר (שמות יט, יז), א"ר דימא בר חמא בר חמא מלמד שכפה עליהם את ההר כגיגית, אם אתם מקבלים את התורה מוטב כו', א"ר אחא בר יעקב מכאן מודעא רבה לאורייתא (פי' רש"י: מודעא רבה – שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם, יש להם תשובה שקבלוה באונס). ונמצא לפי"ז שמים וארץ נוגעים בעדותן, דהמה מוכרחים להעיד על ישראל שקיימו את התורה, דאי לא יעידו, אז כשהקב"ה ירצה להעניש את ישראל על שלא קיימו, יתנצלו ישראל בטענה זו ויאמרו שקיבלוה באונס ולא ברצון טוב, וא"כ יחרבו שמים וארץ מאחר דלא הוי קבלה ברצון טוב וק"ל", עכ"ל.

והדברים נאים, אך כד הווינן בה מצאנו להשיב: חדא דהא בגמרא שם מסיים: "אמר רבא אעפ"כ הדור קבלוה בימי אחשורוש". ואם כן הרי מחלו על המודעא, והוי כמי שעשה מודעא בפני עדים, ולאחר זמן נעשה האנס אוהבו ורצה לקיים בידו את המכר, והודה בפני העדים שהיא של האנס, מה עוד טענה יש לו.

ועוד לפי מאי דסלקא דעתיה דאחר שקבלו ישראל את התורה בטל החשש של עמידת השמים והארץ מכל וכל, אם כן מה בא משה שוב בפרשתינו להעיד בהם ולהתרות בישראל, הא כבר קבלוה בשעת מתן תורה ובטל התנאי שהיה להם ממעשה בראשית. דאין לומר דמשה עשה תנאי חדש לגמרי דהא בגמ' בע"ז שם משמע שהתנאי הוא אותו התנאי שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית.

אלא האמת יורה דרכו דתרי מילי נינהו. האחד הוא התנאי שנעשה במעשה בראשית, והשני הוא העדות וההתראה של משה רבינו בברכתו. וההבדל ביניהם דהתנאי שהיה במעשה בראשית אינו מדין עדות ואינו תלוי בשום מעשה או דיבור של השמים והארץ, כי אילו ח"ו לא קיבלו עליהם ישראל את התורה בעת מתן תורה לא היתה עמידה לעולם, אף אם השמים והארץ לא היו באים להעיד כלום. ולכן אחר שקבלו ישראל עליהם את התורה כבר התקיים התנאי וחזרה החרב שהיתה נטויה על העולם לנדנה לפי שעה. אבל ההעדאה של השמים והארץ ע"י משה רבינו, עניינה שחזר וניעור התנאי שהתנה הקב"ה עמהם בשעת הבריאה (ולהלן יבואר למה דוקא סמוך למיתת משה חזר וניעור התנאי), אבל משם ואילך יש להם דין עדים, דאף אם אין ישראל מקיימים את התורה אין העולם חרב מיד, אלא שהשמים והארץ הם עדים בדבר בשעה שיוזמנו להעיד. וכמו בכל דין בבי"ד של מטה אף אם חטא אדם במזיד ובהתראה ולא הזמינוהו לדין, אפילו עברו שנים הרבה אינו מת עד שיעידו בו וידינוהו למיתה, כך בענין זה אף אם ח"ו חטאו ישראל ולא קיימו את התורה אין העולם חרב עד שיעשה הקב"ה יום דין ויזמין את העדים ויעידו שח"ו לא קיימו ישראל את התורה. ויום דין זה הוא יומא דינא רבה דאיירינן ביה בריש ע"ז.

ומעתה מובן כי מעת התראת משה ואילך אין העולם קיים רק בזכות מה שקיבלו ישראל את התורה במתן תורה, אלא גם מכוח מה שלא באו העדים לבי"ד דינא רבה להעיד על ישראל שלא קיימוה, וסרה קושיית העולם, כי אמנם מעת שקבלו ישראל את התורה הסתלקה אימת השמים והארץ שמא יבטלו, אבל רק לפי שעה עד שיתבעו לבוא לדין לבוא ולהעיד, ויומא דינא רבא הוא העת שבה הן נתבעין להעיד (ויבואר עוד להלן).

והמתבונן יכיר כי שתי קבלות אלו של התורה, הראשונה לפני מתן והתורה והשניה לפני פטירת משה, עולים בקנה אחד וענין אחד להם. כי גם במלכותא דארעא כשבאים בני מדינה להכתיר המלך, שייכים שתי קבלות אלו, בראשונה מכירים במלכותו ומודיעים שיהיו סרים למשמעתו בכל אשר יאמר להם, ובשנית, כשמכריז על חוקים וסדרים חדשים במדינתו באים ומקבלים עליהם כל אשר צוה להם. ואם בני המדינה ממאנים בהכתרת המלך אז בטלה מלכותו ומסתלק לו, ואין זה בגדר של ענישה אלא הסתלקות וביטול מקח. אבל אם קבלו מלכותו וחוקיו אז אם עברו על ציוויו מביא אותם למשפט ומביא עדים ודן אותם. ובנתינת התורה היו שתי קבלות אלו, הראשונה לפני מתן תורה, והשניה היתה לפני פטירת משה, דכל זמן שהיה חי עדיין לא תמה נתינת התורה, דלא התחיל החוק ד'לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא' (דברים ל, יב, ב"מ נט,ב) אלא לאחר פטירתו, כדאשכחן בג' אלפים הלכות שנשתכחו באבלו של משה כו' (תמורה טז,א), הרי שבעודו חי עמנו היה אפשר שיהיה שואל בשמים ועונים לו.

אך עדיין יש להבין, דהא רש"י כאן בהמשך דבריו כותב וז"ל: "ולמה העיד בהם שמים וארץ כו', ועוד, שאם יזכו יבואו העדים ויתנו שכרם, הגפן תתן פריה והארץ תתן יבולה והשמים יתנו טלם, ואם יתחייבו תהיה בהם יד העדים תחלה, ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה, ואחר כך ואבדתם מהרה על ידי האומות". נראה ברור מדברי רש"י שהשמים והארץ באים להעיד דכל דין שבכל שנה בר"ה ויוהכ"פ, וע"י עדותן כשחטאו פגעו בהם הרעות והצרות ועד שגלו ואבדו לסוף על ידי האומות. אך מהגמ' הנ"ל בע"ז נראה דאין נתבעין להעיד אלא ביום דינא רבה שבקץ הימים, דאם איתא דבכל דינא דר"ה הם באין, מה מקום לטענת האומות שהן נוגעין בעדותן ולא יעידו לרעת ישראל מפני שיחששו שיבטלו, והטענה נסתרת דהא חזינן דבכל שנה הן באין ומעידין ואין חוששין להעיד גם לרעתם דהא נתחייבו ישראל בעדותן צרות וגלות, וגם חזינן דגם אחר שהעידו לרעתן ואף הסבו להם הגלות והאבדון מכל מקום לא בטלו השמים והארץ ועדיין עולם עומד על תילו (ואין זה קושיית העולם הנ"ל דמשעה שקבלו ישראל את התורה במתן תורה השמים והארץ קיימין אף בלא קיום התורה, דעד כאן העמדנו דברי התוס' דהן קיימין משום דאינן נתבעין להעיד רק ביומא דינא רבה, אבל בדברי רש"י כאן אי אפשר לפרש כן כמבואר).

לכן נראה דאכן באים להעיד בכל שנה, שכן הך קרא דידן דהאזינו שמים ותשמע הארץ הוי הזמנה לעדות, אבל ההזמנה הזו מוגבלת לדינא דראש השנה, כי עיקר הדין דראש השנה הוא משנה לשנה, אם זכו תתברך שנה ואם לאו ח"ו לא תתברך, ואפילו כשלקו בשנה אחת, בראש השנה שלאחריה חוזר הדין לעיקרו לדינה של שנה זו הבאה עלינו לטובה מה תהא עליה, וכלשון האמור בברכת היום של יום הכיפורים: מעביר אשמותינו בכל שנה ושנה כו'. ואף שפעמים יש צירוף בדין של התמדת שנים לזכות או לחיוב, על דבר זה אין העדים, השמים והארץ, רשאים להעיד, כי לא הוזמנו על ידי משה לכך. כי השמים והארץ הם סימן לשני דברים. א. קיום כל העולם שהוא השמים והארץ. ב. התחדשות העולם משנה לשנה. והדין דראש השנה תחילתו לענין ההתחדשות, ולזה הוזמנו להעיד אם בשנה זו יתקיים הגפן תתן פריה או ח"ו יתקיים בה ועצר את השמים. ואינם באים להעיד לענין קיום העולם לביטולו, ואפילו לא לענין דין של צירופי השנים, כגון גלות, שאינה באה על ידי חטאת של שנה אחת, אלא ככתוב (לעיל ד, כה): כִּי־תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ וְהִשְׁחַתֶּם גו', והתוכחות שבבחוקותי ובכי תבוא לא באו בבת אחת אלא בשנים רבות והגלות בסופן כשירדו מדרגא לדרגא עד שבעוונותינו נתקיים האמור (דבהי"ב לו, טז): עַד עֲלוֹת חֲמַת־ה' בְּעַמּוֹ עַד־לְאֵין מַרְפֵּא גו'. אך אין זה בכלל עדותם, ואע"פ שכאמור העדויות מהשנים הקודמות מצטרפות לענין הכרעת פסק הדין, אין עדותם נשמעת בזה. ורק ביומא דינא רבה שאז ההזמנה לעדות אינה מכח הזמנת משה, אלא מכח התנאי שהתנה עמהם הקב"ה בראשית הבריאה, ואז ההזמנה לעדות היא על קיום התורה או ביטולה ע"י ישראל בכלל ימי עולם, וממילא אז העדות נוגעת בעיקר קיום העולם.

ואפשר דרש"י רמז לזה במה שסיים "ואחר כך ואבדתם מהרה על ידי האומות", דלכאורה לא איצטריך ליה לעניינו לומר שיד העדים השמים והארץ תהיה בם בראשונה. ואמנם בספר הזכרון (לרבי אברהם בקראט הלוי זלה"ה חד מגאוני גולי ספרד) כתב דסיום זה לרמז על הכתוב 'וְיַד כָּל־הָעָם בָּאַחֲרֹנָה'. ואחר בקשת מחילה מתחת כפות רגליו, יש לתמוה, דהא מה שנתנה התורה כוח לכל העם לתת ידם במיתת הרשע באחרונה, הוא כדי שכל העם ישמעו ויראו, והחיים יתנו אל לבם ויבדלו לחיים בשמירת התורה והמצוות, ואיך יכנסו האומות במשל הזה, והם המשחיתים דרכם בכל אשר שנא ה' אלף פעמים ככה מחטאת ישראל, איך יתכן שהם יקראו 'כל העם' הנוקמים מן הרשע ומתחזקים על ידי זה בדרך התורה. ויתכן לפרש ד'יד כל העם באחרונה' במשל זה יהיו שאר הכוכבים והמזלות שאף הם נגעה ידם בישראל בעת החורבן כנראה בפיוט "אז בחטאינו חרב מקדש" כו', הנאמר בליל תשעה באב: "ובדלי מלא חכנו יבש כו' ומזל דגים העלים עיניו כו'". אבל מה שרש"י שכתב שהאבדון הוא ע"י האומות, י"ל דרצה לרמז דאין זה מסובב התכוף בסיבת עדות השמים והארץ, אבל בהכרעת הדין של הבורא ית"ש הזוכר כל הנשכחות הסופר ומונה וכותב וחותם.

והטעם שאין הקב"ה שומע עדות השמים והארץ בדין זה י"ל, דלחומר וכובד הדין גם העדות בו אינה נמסרת לשליח לענין לצרף השנים לעדות אחת, אלא רק בידי הבורא, היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם, יתברך ויתנשא עילת העילות שלו לבדו נתכנו עלילות. אבל לעתיד לבוא הקב"ה מזמינם לדין, כי גלוי לפניו שיעידו לזכות, וכמפורש בגמ' שם: "שמים וארץ יעידו בהם שקיימו את התורה כולה". כנלע"ד.

gh