בין כך ובין כך בני הם

מצינו במדרש שמואל (טז, ב), על הפסוק (ש"א יב, כב): כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה' אֶת עַמּוֹ בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל כִּי הוֹאִיל ה' לַעֲשׂוֹת אֶתְכֶם לוֹ לְעָם:

"ר' יהודה אומר אין הואיל אלא לשון תחלה, שנאמר (בראשית יח, כז): הִנֵּה־נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר. ר' נחמיה אומר אין הואיל אלא לינה, כד"א (שופטים יט, ו): הוֹאֶל־נָא וְלִין וְיִטַב לִבֶּךָ. ורבנין אמרי אין הואיל אלא שבועה, כד"א (שמות ב, כא): וַיּוֹאֶל משֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת־הָאִישׁ, וַיֹּאֶל שָׁאוּל אֶת־הָעָם לֵאמֹר (ש"א יד, כד)". ותמה ב'פנים יפות' לבעל ההפלאה (שמות יט, כא): "ויש להבין במאי פליגי".

ומבאר שם דהמדרש בא לבאר למה פסיקא ליה לכתוב שלא יטוש ה' עמו בלא תנאי, דמשמע אפילו חטאו ישראל, ולמה כן, ועל כך מביא המדרש ג' סיבות:

א. מעשה הקודם לתנאי: דהנה במכילתא (יתרו כ, ג) משמע דאנכי ולא יהיה לך הוא על דרך תנאי, כלומר אם לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, אזי אקיים בך אנכי ה' אלקיך ולא אעזבך. והנה קיימא לן דבכל תנאי צריך שיהיה תנאי קודם למעשה (ב"ק צד,א), ואם הקדים המעשה, כגון שאמר לו אתן לך כך וכך אם תעשה כך וכך, אזי אע"פ שלא נתקיים התנאי המעשה קיים. וכאן הדִבֵּר 'אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ' הוא המעשה, והוא קודם לתנאי דלֹא־יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, ולהכי אע"פ שחטאו ישראל ולא קיימו התנאי, המעשה קיים. וזהו שאמרו אין הואיל אלא לשון התחלה, שהדיבור דאנכי קודם לתנאי. ועל כן בין כך ובין כך לא יטוש ה' את עמו.

ב. שבועה היא: ומאן דאמר לשון שבועה, היינו לפי שכפל הקב"ה את הדיבור דאנכי, דכתיב להלן (פסוק ד): "כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֵל קַנָּא" גו' (ועי' בספר המצוות להרמב"ם עשין א, דדעת הרמב"ם דעד האמור להלן לא תשא, הכל בכלל לא יהיה לך דמפי הגבורה שמענום). ואמרינן בשבועות (לו,א) דכפל לשון הוי שבועה, דילפינן משבועת המבול, דכתיב (ישעיה נד, ט): "אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי־נֹחַ עוֹד עַל־הָאָרֶץ", ולא מצינו בו לשון שבועה, ואמרו כיון שכפל הקב"ה (בראשית ט, יא): "וְלֹא־יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל", הוי כשבועה. ולהכי ודאי לא יטוש.

ג. ברית נישואין: ולהאומר לשון לינה, מבאר בעל ההפלאה ע"פ מה שאחז"ל בשבת (פח,ב): "צְרוֹר הַמֹּר דּוֹדִי לִי בֵּין שָׁדַי יָלִין גו', אמרה כנסת ישראל אעפ"י שמיצר ומימר לי דודי אפ"ה בין שדי ילין". והיינו דלינה לשון נשואין, ואנן קיי"ל אין תנאי בנשואין (יבמות קז,א), וא"כ מה שהשרה השי"ת שכינתו במשכן הוי כנשואין דהתנאי בטל. ולהכי ודאי לא יטוש בעבור הגדול שמו.

ודברי קדשו של בעל ההפלאה מאירים ושמחים, אך יש להפלא, כי במדרש שם יש גם דעה רביעית, והכי איתא התם בסיום הדברים: "ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי: אין הואלה אלא תוכחה, כד"א (איוב ו, כח) וְעַתָּה הוֹאִילוּ פְנוּ־בִי גו'". והרה"ק כאילו דלג על דעה זו, ולא נתן טעם לשבח במה לשון תוכחה מורה לשון ודאות דהכי ליהוי.

ד. תוכחה אפילו ק' פעמים: ואם הרשות נתונה נר' ליתן רמז קל, אף שאינו עומד בשורת הדברים דלעיל, אלא איידי דזוטר הניח לנו הרה"ק ליטלו במציאה (וכ"כ ב'תפארת יעקב' דלעיל, עמ' מט) דהנה קיימא לן: "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ" (ויקרא יט, יז) – אפילו מאה פעמים (ב"מ לא,א). ובאמת למה כן, ולכאורה אם הוכיחו ארבעה וחמשה פעמים ולא קיבל מה טעם להוכיחו שוב, אלא מכאן שהתורה ירדה לסוף דעתו וליבו של אדם, כי סוף כל סוף התוכחה מועלת והדברים נכנסים. וגם מוכח מזה, כי אע"פ שלא קיבל את התוכחה צ"ט פעמים, אין בזה להחזיקו כמורד גמור, ואנו תולים שאינו חסר אלא תוכחה אחת יתרה ואז ישוב בתשובה. ואם כן, כיון שהוציא הנביא את בחירת הקב"ה בעמו בלשון הואלה, לשון תוכחה, להכי ודאי לא יטוש ה' את עמו, דאע"פ שחטאו פעמיים ושלוש, אין חסרין אלא תוכחה אחת קטנה בלא יסורין ומיד עושין תשובה ונגאלין בב"א.

gh