הַקְהֵ֣ל אֶת־הָעָ֗ם הָֽאֲנָשִׁ֤ים וְהַנָשִׁים֙ וְהַטַּ֔ף וְגֵרְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֑יךָ לְמַ֨עַן יִשְׁמְע֜וּ וּלְמַ֣עַן יִלְמְד֗וּ וְיָֽרְאוּ֙ גו': (וילך לא, יב)

טף למה באין — למה לא אמרו לכך באין שיתדבקו אזניהם בדברי תורה

ברש"י (ע"פ חגיגה ג,א): "האנשים, ללמוד. והנשים, לשמוע. והטף, למה בא, לתת שכר למביאיהם". מקשים העולם, אמאי לא אמרו הטף באין כדי שיתדבקו אזניהם בדברי תורה, כדמצינו ברבי יהושע בן חנניה שאמרו בירושלמי (יבמות א, ו) שהיתה אמו מוליכה עריסתו לבית הכנסת בשביל שיתדבקו אזניו בדברי תורה, וכמה תירוצים נאמרו ולא נאריך המענית, אך נביא אחד התירוצים שהעלו מאורי דורנו זצ"ל.

א. כ"ק אדמו"ר ה'לב שמחה' זי"ע הקשה כן (כאן) בהביאו הירושלמי הנ"ל, ותמה דנימא דמהאי טעמא צותה התורה להביא הטף ומוסיף: "וזה שאמר הכתוב למען ישמעו ולמען ילמדו, למען ישמע התינוקות, ולמען ילמדו הגדולים", ומתרץ: "ואפשר שענין זה לא שייך אלא בזכרים, וכאן ציותה תורה להביא הטף זכרים ונקבות, על כן פריך טף למה באין, ומשני ליתן שכר למביאיהן, ופירשו (רש"י חגיגה ג,א) למען ישמעו ולמען ילמדו, האנשים ללמוד והנשים לשמוע והטף וכו' כדאי ברש"י מחז"ל" עכ"ל. וכדברים האלה ראיתי מביאים משם הגר"ח קנייבסקי זצ"ל ('דרך שיחה' עמ' תרלא).

וראוי להבין, דתינח שאינם בכלל לימוד אבל הרי ישנם בכלל שמיעה, ולכאורה גם בבנות שייך שיתדבקו אוזניהם בדברי תורה כדי שיהיו נוחין לשמוע הלכה פסוקה. והרש"ק שליט"א כתב דהדבקות האזנים בדברי תורה באה מקדושת וסגולת מצות תלמוד תורה והואיל ואינה בנשים ולימוד תורה שלהם הוא גדר הכשר מצוה לקיים הדינים שהן חייבות בהם ('בית הלוי' סי' ו, אבל ראה לקו"ש כרך יד, עמ' 37), וכיון ששמיעה זו היא היכי תימצי לקיום הדינים לא מהניא מידי לטף נשים, דסו"ס אין נקלט אצלם באותו זמן ידיעת אופן הקיום, ורק גבי זכרים שעתידים להשיג חכמת וקדושת התורה מהני לזה התדבקות אזניהם בה מקטנותם.

והדברים דבקו באזניי ועדיין לא זכיתי להכניסן ללב, דסוף סוף בהכרח דהבאת הטף למעמד הקהל הוא כדי שיכנס רושם המאורע לאזניהם לעיניהם ולליבם, דאי משום ליתן שכר בעלמא למביאיהם, אילו נצטוו לטעון על כתפם בקעת של עץ או נאד של מים היו נשכרים טפי, א"כ גם בטף בנות י"ל למה באין, להכשיר לבבן לקבלת הלכה ומוסר.

ולכן נראה למתק עוד תירוץ זה ונימא הכי, דודאי ענין הרושם הנעשה בנפש שייך גם בטף בנות, והוא שווה ושייך בכל הבאים למגדול ועד קטון, וכך נראים בברור דברי הרמב"ם (הל' חגיגה ג, ו): "גרים שאינן מכירין חייבין להכין לבם ולהקשיב אזנם לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה כיום שניתנה בו בסיני כו', ומי שאינו יכול לשמוע מכוין לבו לקריאה זו שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת ויראה עצמו כאילו עתה נצטוה בה ומפי הגבורה שומעה, שהמלך שליח הוא להשמיע דברי האל". עכ"ד. ואם כן דברי הגמרא דאנשים באים ללמוד ונשים לשמוע, יש לפרש דלבד זאת שבאין להתחזק בדת האמת יש להם תועלת בזה בתלמוד תורה שלהם, כי צירוף קדושת אדמת קדש דבית הבחירה משכן השכינה, וקדושת כהן גדול ואחיו הכהנים, וקדושת הנשיא ועמו סנהדריה של ישראל, וקדושת המלך שליח האל ברוך הוא, וקדושת חכמת הרזים של כינוס כל ישראל, כל אלו בצירוף לימוד דאנשים והנשים בצירוף שמיעה דידהו נעשים לחריתה וחריטה גדולה בנפשותם המועלת להם לכל ימי חייהם בלימוד ובשמיעה. וכן הטף דזכרים הדבקות אזניהם בדברי תורה בצירוף רושם המאורע מועלת להם בתלמוד תורה דידהו כל ימיהם, אבל טף בנות לית להו אלא הכשרת הלבבות למוסר ויראה, ולכן אמרו למה באין, כלומר לית להו מעלה נוספת מלבד ההתחזקות בדת האמת דלא איירינן ביה דהא איתיה בכולהו, ומשיבים דבכל זאת ישנה בהבאתם מעלה נוספת והיא השכר הניתן למביאיהן.

וכבר נשקו הדברים קצת למה דהוה בעינא למימר מעיקרא (להלן אות ב).

ב. ואשר עלה בענ"ד, דבאמת השאלה למה באין אינה לאיזה תכלית ואיזה מצוה מקיימין בזה, כי על זה יש להשיב על כולם: למה באין – לקיים מצות ה'. דאין לפרש למה באין, מאחר שאין להם תועלת לא של לימוד ולא של שמיעה נמצא שבאו לחינם, הא ליתא, דסוף סוף כשמתרץ ליתן שכר למביאיהם עדיין אין תועלת לימודית לא להם ולא למביאיהם, אם כן התשובה אינה ממין הטענה. אלא יש לפרש למה באין, אלא לשם איזה דבר שיש בו קבלת שכר הן באין, כי אע"פ שאמרו (משנה אבות א, ג) היו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל שכר, אין זה לומר שאפשר ח"ו לבעט בשכר, אלא שאחר שעובד את הרב שלא על מנת לקבל שכר, אזי השכר נעשה חלק מהמצוה, כי הרב יש לו נחת רוח במה שהעבדים נהנים מהשכר שנותן להםא), אם כן גם הצפייה לאותו שכר, אינו מצפה לו בשביל הנאת עצמו אלא צופה ומייחל שיזכה להיות מעושי רצונו מכת מקבלי פניו המקבלים מנת מאת המלך, וצפייה זו לשכר אף היא ראויה לשכר כגופה של מצוהב).

אם כן נימא אנשים באים ללמוד ולקבל שכר על הלימוד, והנשים באות לשמוע ולקבל שכר על השמיעה, אבל הטף אף שבאמת טעם המצוה היא בשביל שיתדבקו אזניהם בדברי תורה, אבל הא לא באו בעצמם כדי שיהיו ראויים לשכר כמו מצווה ועושה, ועל זה משיבים שאמנם הקיבול שכר עיקרו הוא למביאיהם, והשתא הטענה והתשובה הם בשיטה אחת, דהיינו לענין קיבול שכר באהבה, שהוא כמצוה בפני עצמה.

gh