וַיֵּ֖לֶךְ מֹשֶׁ֑ה וַיְדַבֵּ֛ר אֶת־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵֽל (וילך לא, א)

תוכן פרשת וילך היא לחזק ולאמץ הלבבות לפני ביאת הארץ ולבאר שייכותה למצווֹת ספר תורה

פרשת וילך היא הקצרה שבסדרות ויש בה ל' פסוקים (שהם פרק לא בסדר הפרקים), והיא נחלקת לג' פרשיות במסורת. הראשונה הפסוקים א' עד ו', השניה ז' עד י"ג, והשלישית י"ד עד ל', גמר הפרשה. כל ג' פרשיות אלו עניינם בחיזוק ואימוץ הלבבות, אחר גמר הציווים של משנה תורה ואחר התוכחה והברית ולקראת הביאה לארץ וכיבושה. הפרשה הא'. חיזוק הלבבות של משה לכל ישראל. הפרשה הב'. חיזוק של משה ליהושע. הג'. חיזוק של הקב"ה ליהושע.

ובמעמד החיזוק והאימוץ נמסרו ב' המצוות האחרונות של תורת ה', שתי מצוות של ספר תורה: א. מצות הקהל, והיא קריאת משנה תורה בחג הסוכות במוצאי שנת השמיטה בבא כל ישראל למקדש. ב. מצוה לשעתה של כתיבת שירת האזינו, שממנה למדו רבותינו מצוה לדורות לכל אדם מישראלא) ואפילו הדיוט לכתוב ספר תורה. מצות הקהל נכתבה בפרשה האמצעית שהיא פרשת החיזוק של למשה ליהושע. ומצות כתיבת ספר תורה נכתבה בפרשה השלישית של חיזוק המקום ליהושע.

ועלינו לתת לב לכמה תמיהות:

א. למה נדחו ב' מצוות אלו מתוך משנה תורה ונתנו רק בסופו ציווי כל המצוות ואחר התוכחה והברית. דאין לומר דהואיל והן מצוות של ספר תורה ראויות שיהיו בגמר ספר התורה, בשביל דכשיאמר הכתוב 'ספר התורה הזה' יהיה הספר עומד לפנינו ועכ"פ קרוב בזמן לכך, הא ליתא, דהא בפרשת המלך שבשופטים כבר נאמר (לעיל יז, יח): "וְכָתַב לוֹ אֶת־מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת" גו'.

ב. ואם נבין למה נדחו לסוף הספר עדיין יש להבין למה נכרכו עם ענין חיזוק הלבבות, ולמה מצות הקהל נכרכה עם החיזוק של משה ליהושע, ומצות כתיבת ס"ת עם החיזוק של המקום ליהושע.

ג. ואחר שנבין כל זאת יש להבין למה פרשה זו של חיזוק הלבבות (עכ"פ ב' פרשיות של החיזוק ליהושע) הוצרכה ליעשות וליכתב לפני פרשת האזינו, ולמה לא נעשתה ונכתבה אחר סוף והאזינו ולפני וזאת הברכה, דהכי הוה עדיפא לכאורה, דהיו הדברים כסדר רגיל, תחילה פרשת האזינו שהיא השירה, ואחר כך הציווי על כתיבתה ולמידתה ושימתה בפי ישראל. ואילו עתה נמצא דכשאמר הכתוב (להלן יט): "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת־הַשִּׁירָה הַזֹּאת גו'", עדיין לא נכתבה ולא נאמרה. ויש להבין טעם סדר הדברים.

ויש לבאר:

א. מצינו שיהושע היה מלך, וכך הוא לשון הרמב"ם (מלכים א, ג): "אין מעמידין מלך בתחילה אלא על פי בי"ד של שבעים זקנים ועל פי נביא כיהושע שמינהו משה רבינו ובית דינו כו'". ולא פירש הרמב"ם אימתי היה מינוי זה של יהושע למלך ע"פ משה וב"ד, ובאמת אינו אלא הנאמר בפרשתנו זו עצמה: "וַיִּקְרָא משֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל־יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ גו'". וכך דברי רמב"ן ברור מללו, בפר' פנחס (במדבר כז, יב) וז"ל: "עֲלֵה אֶל־הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה [...] ואיננה מצוה שיצונו הקב"ה לעשות כן עתה, שא"כ יהיה מתחייב לעלות שם מיד, אבל טעמו [...] כי אתה תעלה לראש הר העברים טרם שיסעו ישראל מארץ מואב ותמות בו [...] והשלים הכתוב (במדבר שם, כב) לספר כי עשה כן משה בלב שלם, והוא העשייה אשר יזכיר בעת פטירת משה כאשר אמרו השירה הוא והושע בן נון". ויש לדון בגדרי מלכות יהושע וכן משה שמצינו שנקרא מלך, ובספרים האריכו, ומ"מ יהושע בן נון הוא הראשון שנתמנה בהדיא למלך ע"פ ב"ד של ע"א (ואע"פ שהיתה מלכות בלא כסא וכתר). ואם כן שפיר ראויה פרשת מינוי יהושע למלך ליכרך עם מצות הקהל, שהיא מצות המלך. ויש כאן אימוץ ידיו של יהושע הן בכיבוש הארץ, והן בכיהונו בתורת מלך, והן בזירוזו במצוה שמעותד להיות ראשון הראוי לקיימה מעולםב).

ב. עיקר ענין תורה שבעל פה הוכר ונודע מעת פטירתו של מרע"ה ומסירת שרביט ההנהגה ליהושע, שכן מצינו בג' אלפים הלכות שנשתכחו באבלו של משה (תמורה טז,א) ואמרו ישראל ליהושע שאל בנבואה וא"ל לא בשמים היא. משמע לי דבימיו של משה היה שייך שישאל ויענוהו, ואחר שנענה והשיבוהו, לא היו ההלכות שנענה בהם נעשים תורה שבכתב אלא עדיין המה תורה שבעל פה (מאחר שאין עתידין ליכלל ב'ספר התורה הזה' הכתוב), תורה שלא ניתנה ליכתב ואע"פ שניתנה לישאל. אם כן מעמד זה של אימוץ ידי יהושע בביאתו לארץ ע"י משה, הוא גם מעמד המעבר מן התור של משה קיבל תורה מסיני, תור המסירה מפי הגבורה למשה, התור שנמשך כל מ' שנה מסיני ועד הנה, אל התור של מסירה מאיש לאיש, שבו קבוע החוק של לא בשמים היא.

יש לומר דלכן נקראו שניהם משה ויהושע למעמד זה, כדכתיב (יד): "קְרָא אֶת־יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּנּוּ גו'", ולכן נצטוו במעמד זה על מצות כתיבת התורה, להקיש ולומר המקבל מפי שכינה והמקבל איש מפי איש שניהם מסיני המה ושני תורות הם שהם תורה אחת, והיא הכתובה ומסורה ביד הכהנים מצד ארון ברית ה' לעַד ולעֵד. ואימוץ הידיים ליהושע הוא גם אימוצו בתורת ראש בית דין של ישראל ומסירת סדרי נשיאות, כעין שצוה רבנו הקדוש לבנו (כתובות קג,ב): "בני נהוג נשיאותך ברמים, זרוק מרה בתלמידים". והיה יהושע צריך לאימוץ זה שכן עד כאן כל דברי משה כראש בית דין היו בחזקת דברי שכינה, אבל יהושע הראשון שנתמנה קברניט לנווט ספינת ישראל על פי דעתו וצריך חיזוק.

ג. נאמר בכתוב (יט): "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת־הַשִּׁירָה הַזֹּאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם לְמַעַן תִּהְיֶה־לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד גו'". נראה לפרש ל' עדות כאן כמו שטר כתוב המובא לראיה, על ידי שהשירה הזאת, הן השירה הקטנה שהיא שירת האזינוג), והן השירה הגדולה שהיא ספר התורה כולו, שניהן ניתנו בכתב, דומה הדבר כאילו כל אחד מישראל חתם בחתימתו על השטר הכתוב, שע"מ כן נעשו לעם ה' שישמרו את התורה. ולכן קדמה כתיבת האזינו ושינונה לכל אחד מישראל לפני אמירתה ע"י משה, וכן התורה נכתבה עד תומה לפני שאמר משה שירת האזינו, שתהא הכתיבה כשטר הכתוב, וחתימתו בעת אמירת שירת האזינו מפי משה, שאחר שכבר למדוה ושננו אותה בעל פה, בשמעם אותה מפי משה קיבלוה עליהם קבלה גמורה, והשמים והארץ מעידים שקבלו עליהם ככל הכתוב בשטר.

gh