נחלי מים ודרך ישרה — לא כגאולה ראשונה גאולה אחרונה, וטעם שתיקת הקב"ה לטענת אדה"ר נורא עלילה על בני אדם

מה בא הכתוב להטעים באומרו "אוליכם אל נחלי מים בדרך ישר לא יכשלו בה", וכי בא לאפוקי שלא יוליכם בדרך עקומה שיכשלו בה, ואטו זה כל שבחם שיוליכם אל נחלי מים, וכמה נהרות ואגמים היו להם בארצות שהוציאם משם.

וליבי אומר שהכתוב כאן מדבר בהקבלה בין שבין גאולה אחרונה לעתיד לבוא לבין גאולה ראשונה ביציאת מצרים. כי בצאת ישראל מצרים לא הנחה הקב"ה את ישראל דרך ארץ פלשתים הקצרה, אלא הסיבם דרך עקיפה דרך המדבר, מפני החשש "פֶּן־יִנָחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה" (שמות יג, יז). והיינו כי אמנם לטובתם עשה כדי שלא יתפתו ביצרם ויחזרו לשעבוד מצרים. ושוב יצאו למדבר ובאו למדבר שור ולרפידים וצמאו למים, והכל היה לטובתם כנאמר (דברים ח, ב): "וְזָכַרְתָּ אֶת־כָּל־הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכְךָ ה"א גו', לְמַעַן עַנֹתְךָ לְנַסֹּתְךָ" גו'. וכל הקורות הללו שמצאו אותם בגאולה ראשונה חוזרים ונעורים בלב ישראל בגאולה אחרונה בדרכם לארץ ישראל, ולבם תוהה וחרד, שמא כמקרה הראשון יארע להם שהלכו דרך עקיפה ונכשלו ובאו לנסיונות ולא עמדו בהם, ואע"פ שיודעים ומכירים שצדיק ה' בכל מעשיו ולטובתם עשה כל המעשים, מ"מ לבם הומה בבכי ובתחנונים, מי יתן לנו כח לעוד מ"ב חניות וד' גלויות. ועל כך הקב"ה מבטיחם: 'אוֹלִיכֵם אֶל־נַחֲלֵי מַיִם בְּדֶרֶךְ יָשָׁר לֹא יִכָּשְׁלוּ בָּהּ', לא כגאולה ראשונה גאולה אחרונה, כי תמו כל מסעותיכם והושלמו כל נסיונותיכם, ובדרך ישר תבואו ללא שום מכשול לגאולה אחרונה. בב"א. ור' עוד מש"כ להלן.

Q

איתא במדרש תנחומא (וישב ד): "לְכוּ וּרְאוּ מִפְעֲלוֹת אֱלֹהִים נוֹרָא עֲלִילָה עַל־בְּנֵי אָדָם (תהלים סו, ה), א"ר יהושע בן קרחה אף הנוראות שאתה מביא עלינו בעלילה את מביאן כו', מלה"ד למי שמבקש לגרש את אשתו, כשבקש לילך לביתו כתב גט נכנס לביתו והגט בידו מבקש עלילה ליתנו לה, אמר לה מזגי לי את הכוס שאשתה, מזגה לו, כיון שנטל הכוס מידה אמר לה הרי זה גיטך, אמרה לו מה פשעי, אמר לה צאי מביתי שמזגת לי כוס פשור, אמרה לו כבר היית יודע שאני עתידה למזוג לך כוס פשור שכתבת הגט והביאתו בידך. אף כך אמר אדם לפני הקב"ה, רבש"ע עד שלא בראת עולמך קודם שני אלפים שנה היתה תורה אצלך אמון כו' וכתיב בה (במדבר יט, יד) זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי־יָמוּת בְּאֹהֶל, אלולי שהתקנת מות לבריות היית כותב בה כך, אלא באת לתלות בי את העלילה הוי נוֹרָא עֲלִילָה עַל־בְּנֵי אָדָם" ועיי"ש עוד דוגמאות לענין נורא עלילה.

ותמוה, שבמדרש לא מוזכר שהקב"ה השיבו לאדם הראשון שום תשובה לטענתו, והרי טענה אלימתא היא. ובאמת היא היא קושית הידיעה והבחירה, ולמה לא השיב לו תשובת הרמב"ם (הל' תשובה ה, ה): "דע שתשובת שאלה זו ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים וכו'", או כהתשובה בהשגת הראב"ד (שם) דהידיעה והבחירה אינם סותרים, דהידיעה היא כידיעת האצטגנינים שיודעים מכח אחר מה יהיו דרכיו של זה כו'. או תירוצים אחרים שאמרו המפרשים. ומה באה ללמדינו שתיקה זו.

ומה דבעינא למימר קמן הם דברים דקים וכבושים שלא מצאתים מפורשים, אבל ליבי אומר אמת הם. ועל כן אני תפילתי שלא אבוש ולא אכלם ולא אכשל לא בדיבור ולא במחשבה אשר לא כן.

יש לומר דאע"פ שהבחירה היא עיקר גדול בדת (ור' מש"כ לעיל פר' נצבים עה"פ כי קרוב אליך הדבר גו'), דהא אי אפשר שיהא שכר ועונש בעולם בלא בחירה, מכל מקום ישנו דבר אחד גדול שאין בו בחירה, והוא עצם ירידת הנשמה בגוף, דהא על כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון (אבות ד, כב), וכניגון חסידי אדמוה"ז: "הנשמה יורדת לתוך הגוף אך צועקת וַיי וַיי", ואע"פ שאומרים לו "ירידה זו לצורך עליה על שכל זה הוא כדאי", דילמא יאמר לא הן ולא שכרן, ובטובתי שאשאר דבוק במקור מחצבתי במקור החיים ולא ארד למקום נחש שרף ועקרב, ודינא הוא בהנוטע אילנות לתוך שדה חבירו אי אמר בעל השדה לא בעינא יעקור בלא כלום, והכא לא הועילה לו צעקתו לא בעינא אלא על כרחך אתה חי.

מעתה, הואיל והקב"ה קורא הדורות מראש וידע שפלוני בן פלוני יעוות דרכיו, אף שסילק ידיעתו ונתן לו בחירה גמורה באמת, מ"מ דמיא כעין גזירה במה שלא חשש לידיעתו וסילקה, כדי לקיים חפצו ורצונו להיות לו יתברך דירה בתחתונים (תנחומא נשא טז), אם כן כביכול צורך גבוה הוא, אך האדם לעצמו יאמר נוח לו שלא בא לעולם הואיל וחטא. וזו כוונת השתיקה של הקב"ה לטענתו של אדם הראשון כי נורא עלילות על בני אדם, כי אמנם יש לו להתוודות ולשוב על מה שחטא ועיוה, כי בבחירתו הגמורה עשה מעשיו, אך אחר שעשה תשובה אמיתית בבכי ובתחתונים, בל יעמיק עוד במחשבת תוהו למה נזדמן חטא על ידו, כי בהדי כבשי דרחמנא למה לך, ולא משלך היא. וזה פשר השתיקה של הקב"ה לאדם הראשון, כי כביכול מאשר שיש מראית עין שהכתיב עליו מראש שיחטא ויביא המיתה לעולם, מהא גופא שלא חש לידיעתו שיחטא האדם שלא לבראותו. ואהני ליה לאדם טענתו זו דע"י התשובה נמחה החטא ומשתקע למקום אשר לא יזכר ולא יעלה על לב לעולם, שהרי החטא שהוא מדידיה כבר שב עליו, והנסיון שבא לידו לא היה בבחירתו.

ולהאמור נימא דכל ענין זה נרמז גם במקרא דידן שבהפטרת יום הדין, הקב"ה אומר לישראל אחר ששבתם אלי בבכי ובתחנונים של תשובה, אל ירע לבבכם ואל יפול רוחכם מן הנפילות שנפלתם לשעבר בגאולה ראשונה, כי הייתי לישראל לאב, ואני האומן שבראתי כל אחד מישראל בצביונו ויצרתיו כחפצי. ה' הוֹשִׁיעָה הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם־קָרְאֵנוּ.

וע"ע מש"כ בפר' מסעי עה"פ אלה מסעי (במדבר לג, א), ובפר' נצבים עה"פ הנסתרות לה' אלוקינו (לעיל כט, כח).

gh