כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון

שנינו במשנה בראש השנה (א, ב): "בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון". ובגמרא שם (יח,ב): "מאי כבני מרון, הכא תרגימו כבני אמרנא, ריש לקיש אמר כמעלות בית מרון, אמר רב יהודה אמר שמואל כחיילות של בית דוד".

ומפרש רש"י: "כבני אמרנא, ככבשים שמונין אותן לעשרן, ויוצאין זה אחר זה בפתח קטן, שאין יכולין לצאת כאחד. כמעלות בית מרון, הדרך קצר ואין שנים יכולין לילך זה בצד זה שהעמק עמוק משני צידי הדרך. כחיילות בית דוד, כבני חיילות של מלך, מרון לשון מרות ואדנות, וכך היו מונין אותם יוצאים זה אחר זה בצאתם למלחמה".

בספר 'תפארת יעקב' (עמ' סו) ע"ש הרב יעקב פינק זצ"ל (רב המדינות ברזיל וארגנטינה ובסוף ימיו רב בעיר חיפה) נכתב רעיון מאיר ונביא הדברים:

"נראה דהפלוגתא אינה אך בשורש המילה 'מרון', אם היא לשון אמרנא או שם מקום או לשון מרות ואדנות, אלא דבר מהותי כאן.

דהנה אנו רואים שבשעת החירום האדם מוצא בעצמו כוחות שאינו מכירם בשעת שלום. כגון לשבור דבר קשה או לקפוץ למרחק גדול, דברים אשר בימים כתקונם אינו מסוגל להם, ואף אם ישתדל. ומצאנו דבר זה בג' אופנים: א) בשעת סכנה שמבחוץ כגון בורח מפני רודף. ב) בשעת סכנה שתלויה בדיוק ושליטה במעשיו, כגון רופא בעת נתוח או המטפס בהרים ופסגות. ג) חייל בשעת מלחמה שהכוח המניעו למסור נפשו אינו רק הסכנה לעצמו ולעמו, אלא חש הוא ברוממות והמעלה הנעלה של נצחון המלך.

בראש השנה כל בית ישראל רואים את הקולות ושומעים את השופרות, וחשים בעליל כיצד כל המלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון ואומרים הנה יום הדין. כל אחד חש ברוממות השעה וגורליותה, וכל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון – כל אדם נרעש ונדרך לגלות כוחותיו הפנימיים, כי כל אשר לו יתן האדם בעד נפשו.

בבבל היו אומרים כבני אמרנא – כלומר הדרך להוציא מן האדם כל כוחותיו הוא שידמה עצמו כאִמָר לבית השחיטה, מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו.

ריש לקיש היה אומר כמעלות בית מרון, דסבירא ליה דאם ידמה עצמו כהולך לבית השחיטה הוא עשוי להתפס בתדהמה ואפס מעשה, לומר אשר יהיה יהיה ולא בדידי תליא. אבל אם ידע שכפסע בינו לבין התהום ואין הדבר תלוי אלא בזהירות שלו, אזי אולי יש תקוה.

ואולם רב יהודה אמר שמואל חלוק על שניהם, ואומר כחיילות בית דוד, כי הכוח המניע את האיש הישראלי באמת, אינו לא הסכנה שבחוץ ולא הסכנה שמאיליה, אלא הרגשת רוממות הרצון העליון, הכוח הטמון בחביון ליבו של כל איש ישראל, הקורא יתגדל ויתקדש שמיה רבה".

gh