כִּֽי־קָר֥וֹב אֵלֶ֛יךָ הַדָּבָ֖ר מְאֹ֑ד בְּפִ֥יךָ וּבִֽלְבָבְךָ֖ לַעֲשֹׂתֽוֹ: (נצבים ל, יד)

עתידין ישראל לעשות תשובה בסוף הימים — בדוקא בבחירה חופשית

בספר 'משנת יעבץ' להגר"ב ז'ולטי זצ"ל (באו"ח סי' נד), דן בשאלה שדנו בה רבים אם עצם התשובה היא מצות עשה, או שמצות התשובה היא החיוב להתוודות כשבא לשוב. מקור הדיון הוא מדברי הרמב"ם בהל' תשובה (א, ה) שכתב: "כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו, חייב להתודות לפני ה' ברוך הוא, שנאמר (במדבר ה, ו־ז) 'אִישׁ אוֹ־אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ וגו', וְהִתְוַדּוּ אֶת־חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ', זה וידוי דברים, וידוי זה מצות עשה". וכתב ה'משנת יעבץ' דלכאורה משמע מדברים אלו שעצם התשובה אינה מצות עשה, אלא כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתוודות, והיינו דהוידוי הוא מצות עשה ולא עצם התשובה.

וידועים דברי ה'מנחת חינוך' (מצוה שסד) שכתב כן בדעת הרמב"ם, שאין עצם התשובה מצות עשה, רק אם בא לעשות תשובה, יש עליו מצות עשה שיתוודה בפיו, אבל אם לא עשה תשובה, אין עליו עונש על מה שלא עשה תשובה, אלא רק על העבירה שעבר, ולא על ביטול מצות עשה של תשובה.

אך הרמב"ן על התורה עה"פ דידן "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וגו', כִּי־קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ" כתב שזה נאמר על מצות תשובה הכתובה קודם (ד, ל) "וְשַׁבְתָּ עַד־ה' אֱלֹהֶיךָ" מצוה שיצוה אותנו לעשות כן, וזה טעם "בפיך ובלבבך לעשותו" שיתודו את עונם ואת עון אבות בפיהם, וישובו בלבבם אל ה' ויקבלו עליהם היום התורה לדורות.

וכתב שם ה'משנת יעבץ' להביא ראיה בבירור דעת הרמב"ם מהלכה אחרת בהלכות תשובה ונביא דבריו:

"ונראה בדעת הרמב"ם דכתב בפרק ז מהל' תשובה (הלכה ה): "כל הנביאים כולן צוו על התשובה, ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה, וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין, שנאמר (לעיל ל, א־ב): 'וְהָיָה כִי־יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל־הַדְּבָרִים וגו', וְשַׁבְתָּ עַד־ה' אֱלֹהֶיךָ' וכו'". הרי מבואר שהרמב"ם מפרש את הפסוק 'ושבת עד ה' אלקיך' שאין זו מצוה, אלא שזוהי הבטחה שסוף ישראל לעשות תשובה.

"ואשר על כן לא כתב הרמב"ם שעצם התשובה היא מצות עשה, כיון שהבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה, כלומר שתשובה היא דבר שמוכרח לבוא, א"כ לא שייך לומר שעצם התשובה היא מצות עשה, שהרי כלל הוא בכל מצות עשה ולא תעשה, שהן מסורות ביד בני אדם לקיימן או לא לקיימן, כמש"כ הרמב"ם (בפרק ה מהל' תשובה): רשות לכל אדם נתונה אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו וכו', ודבר זה עיקר גדול הוא, והוא עמוד התורה והמצוה שנאמר (להלן טו): רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת־הַחַיִּים וכו', כלומר שאין הבורא כופה בני אדם ולא גוזר עליהן לעשות טובה או רעה, אלא הכל מסור להם.

"ולפי זה לדעת הרמב"ם הנ"ל, שתשובה היא דבר שמוכרח לבוא, ואפילו שזה בסוף גלותן, אבל מאחר שמוכרחים לעשות תשובה ואין זה מסור תמיד ביד בני אדם, לכן אין היא בכלל מצות עשה, שהרי לא יתכן שעד סוף גלותן תהיה התשובה מצות עשה, שהיא מסורה ביד בני אדם, ובסוף גלותן שמוכרחים לעשות תשובה, לא תהיה התשובה מצות עשה, שהרי אם נאמר ציווי על התשובה, הלא זה לכל הדורות ולכל הזמנים, כמש"כ רש"י בחולין קלז,א, תורת משה קרויה תורה, לפי שניתנה תורה לדורות, ושל נביאים לא קרי אלא קבלה שקבלו מרוח הקודש כל נבואה ונבואה לפי צורך השעה והדור המעשה. וכ"ה ברמב"ם הל' מגילה (פרק ב הל' יח): כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח, חוץ ממגילת אסתר, והרי היא קיימת כחמשה חומשי תורה וכהלכות של תורה שבעל פה, שאינן בטלין לעולם. ואם תשובה היא מצות עשה של תורה, המסורה ביד כל אדם לקיימה או לא לקיימה, כמו כל מצות התורה, שוב אי אפשר לומר שבסוף גלותן תיבטל מצוה זו, לאחר שמוכרחים לעשות תשובה, שהרי מצות של תורה אינן בטלין לעולם. וכיון שלדעת הרמב"ם תשובה היא דבר שמוכרח לבוא, לפיכך היא לא בכלל מצות עשה, אלא מצות עשה היא וידוי דברים, כלומר כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות, וידוי זה מצות עשה", עכ"ד הגר"ב ז'ולטי זצ"ל, וע"ע שאר הדברים שם.

ויש להשיב על הדברים בכמה נקודות ובעיקר במה שכתב שהתשובה דלעתיד שלפני הגאולה 'לא תהא מסורה ביד בני אדם' כלשונו אלא היא 'דבר המוכרח לבוא'.

אך נתחיל במה שדייק ה'משנת יעבץ' מל' הרמב"ם "...אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו, חייב להתוודות לפני ה' ברוך הוא.." דמשמע מזה שאין מצוה לעובר לשוב בתשובה, ואם לא שב אינו נענש על כך אלא על העבירה עצמה. דיש לומר דלאו להכי נקט הרמב"ם לשון זו, אלא משום דבא להטעים דכל זמן שלא התעורר החוטא לשוב בתשובה אין אנו דנים על מצוותו לשוב בתשובה, כי עיקר התשובה בלב ואם אין ליבו נוקפו על שעבר עבירה, מה תועלת במה שיש מצוה לשוב בתשובה, וגם אין תועלת בוידוי שהוא סוף התשובה, ועל זה אנו אומרים בוידוי הגדול 'על חטא שחטאנו לפניך בוידוי פה', דהיינו בוידוי מן השפה ולחוץ וליבו בל עמו. ואכן אמת שעלינו להוכיחו אפילו מאה פעמים בשמאל דוחה וימין מקרבת כדי להביאו לתשובה, אך זה נעשה על ידי שמבארים לו גודל הפגם והעיוות שגרם וגודל הצער שגרם לנשמתו וצער השכינה כביכול על שנתרחק מאביו שבשמים, ואין עושים זאת ע"י שמודיעים שיש מצוה בדבר, כי אם אינו חש להעדר והפגם והפסידא שגרם, למה יחוש למצוה, וכאמור אפילו יחוש ויקיים המצווה המעשית של וידוי בפה לא הועיל כלום.

לכן נקט הרמב"ם האי לישנא "כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתוודות", היינו כשיתעורר לבבו להכיר בחטאו ויתחרט בלב שלם על מה שעשה, אז אנו מודיעים לו שאמנם מצוה גדולה היא מה שמתחרט ורוצה לשוב, אבל אין די בדברים שבלב ואין התשובה נקראת תשובה אמיתית עד שיתוודה בפה שהיא הכרזה שמכיר בחטאו וקבלה בלב שלם שלא ישוב עוד לכסלה. אך לא בא הרמב"ם לחלוק בגוף מצות התשובה לומר דליתא למצוה אלא עיקרה הוא הוידוי בלבד, אלא גם לדעתו עיקרה החרטה בלב, אך אין אנו רוצים לכתוב הדבר בלשון מצוה כי כל זמן שלא התעורר בליבו מעצמו אינה חרטה (וגם אם היה זה אחר אלף תוכחות ריעיו ורבותיו הרי סוף סוף אין זו חרטה אלא אם אכן התעורר מעצמו), ולכן מתחיל הרמב"ם לדבר בלשון חיוב ממצות וידוי ואילך ולא במצות חרטהא).

אך מה שכתב ה'משנת יעבץ' שממה שכתב הרמב"ם: "וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן, ומיד הן נגאלין, שנאמר (ל, א): 'וְהָיָה כִי־יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל־הַדְּבָרִים', דמוכח מזה שאין התשובה מצוה, שכיון שהבטיחה התורה שיעשו תשובה מעתה אינה יכולה להיות מצוה, כי מצוה אינה אלא בדבר שניתנה בו הבחירה. אלו דברים מתמיהים עד מאד, דמה תועלת יש בתשובה שהיא גזירת שמים, וכי על מה עברנו אלפי שנים בגלות כדי שבסופה לא נעשה תשובה אלא בגזירת שמים על הלבבות שתטול מישראל את הבחירה ח"וב), אלא פשיטא ודבר ברור כי מה שהבטיחה תורה שיעשו ישראל תשובה אין זו גזירה אלא בשורה גדולה שכך עתידין לעשות מתוך בחירה גמורה.

והיינו דאמרינן בסנהדרין (צז,ב): "ר' אליעזר אומר אם ישראל עושין תשובה נגאלין ואם לאו אין נגאלין, א"ר ר' יהושע אם אין עושין תשובה אין נגאלין (בתמיהה), אלא הקב"ה מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן וישראל עושין ומחזירן למוטב". וכוונת הדברים ברורה למבין דבין ר' אליעזר ובין ר' יהושע מודים דאם אין ישראל עושין תשובה מתוך בחירה חופשית אין נגאלין לעולם, אלא דר"א סבירא ליה דאכן יש חלילה אפשרות כזו, ובא ר' יהושע ומשיב לו דהא לא יתכן, ואם תאמר והרי סוף סוף לא עשו תשובה מתוך בחירה חופשית והיאך יגאלו, על כך משיב לו שעתיד להעמיד מלך קשה כהמן ומתוך כך נותנים ליבם לשוב בתשובה שלימה. אך סוף סוף היתה הבחירה שלהם ואין זה נקרא גזירה, אלא דומה הדבר למי שאירעו לו צרות או מחלות ל"ע ונשא ליבו לשוב, אטו נקרא שלא עשה תשובה מבחירה חופשית, ודאי בחירה חופשית ותשובה שלימה ואמיתית היא.

וגם אם נמצא בחז"ל מאן דאמר שיש גאולה בלא תשובה, צריך לפרש הכוונה שלרוב צער הגלות והגזירות והרדיפות ראויים הם לכך דיסורים ממרקים וכאילו עשו תשובה, אבל תשובה בגזירת שמים לאו מילתא היא.

וזה מונח גם במה שכתב הרמב"ם "הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה כו' שנאמר והיה כי יבואו עליך", כלומר ע"י שיבואו עליך הצרות והמלך הקשה יתעוררו לשוב בתשובה אמיתית, אבל הא פשיטא דתשובה שהיא נטולת בחירה ובאה כגזירת שמים גמורה אין בה ממש, והיא היפך מה שכתב הרמב"ם שהבחירה היא עיקר גדול בדת, ואיך אפשר ליטול דברי רמב"ם אלה ולהוציא מהם היפך מגמתו, אתמהא.

וידידי עוז ומו"ה אליהו שלזינגר שליט"א, בספרו 'שואלין ודורשין' (ח"ח סי' כו) דן בענין הנ"ל והביא דברי ה'משנת יעבץ' הנ"ל וכתבתי לו השגתי הנ"ל, והשיב: "בודאי אין כוונתו לומר דזוהי גזירה משמים שיעשו תשובה, שבזה כאילו ניטל כוח הבחירה, ולא היא, דבודאי כוונתו לומר דהמצב של אחרית הימים שתמלא הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, זה ברור שכל אחד ישוב בתשובה שלימה, ולא תהא אפשרות אחרת, ויהיה זה הכרח מחמת הימים המיוחדים שיהיו באותן המים, אשר על כן בודאי דשוב אין זו מצוה אלא הכרח של אותו הזמן".

אך המעיין בדבריו שהובאו לעיל ימצא יראה את הדברים ברורים ומפורשים, ונחזור על מקצת לשונו: "ולפי"ז לדעת הרמב"ם הנ"ל שתשובה היא דבר שמוכרח לבוא, ואפילו שזה בסוף גלות, אבל מאחר שמוכרחים לעשות תשובה ואין דבר זה מסור תמיד ביד בני אדם כו', שוב אי אפשר לומר שבסוף גלותן תיבטל מצוה זו לאחר שמוכרחים לעשות תשובה כו'", הרי דבריו ברורים ושפתותיו חתוכים כי סובר בכוונת הרמב"ם שהתשובה דלעתיד היא הכרח ואונס, ואין ישראל בעלי בחירה בדבר זה, ומזה כל הוכחתו שאין התשובה מצות עשה. והגאון מו"ה בעל ה'משנת יעבץ' זצ"ל, הוא נכבד מאוד ונערץ אצלינו, ואיני דן לפניו אלא כאחרון התלמידים, אך הדברים הם לענ"ד תמוהים.

גם בסברא שכתב, לפי סברתו שהתשובה היא דבר שמוכרח לבוא, ועל כן אינה יכולה להיות מצות עשה, כי זאת התורה לא תשתנה ואם בזמן מן הזמנים אין לה תוקף וחלות כבר אינה יכולה להיות מצוה, גם בזה יש להשיב. דיש לומר דאף אילו נימא דבזמן מן הזמנים נמנע מישראל לקיים מצוה כלשהי, אין זו הפקעה דמלכא שעוקרת את המצוה מספר המצוות ואפילו לשעה זו, אלא עדיין היא בתקפה אלא דארי רביע עליה שמונע מלקיימה והוא העדר הבחירה, ומעתה זה דומה לתפילין בלילה דאטו נימא דבשביל שאין זה זמן תפילין כבר אינה יכולה להיות מצוה, ובפרט יש לדמות דבר זה לשוטה שהוא פטור מכל המצוות, ואין זה שהמצוות נעקרות ממנו, אלא שלפי שאין לו דעת, אזי גם אין לו בחירה, ולכן הוא פטור מכל המצוות. וכיו"ב ישראל לעתיד לבא, אף לפי סברת ה'משנת יעבץ' שיהיו מוכרחים לעשות תשובה, הם אמת שבאותה שעה תשובתם אינה יכולה להחשב כקיום מצות עשה שכן נעשית באונס, מ"מ כשתחזור להם הבחירה תחזור להם גם המצוה.

וזה אי אפשר לומר שמה שהבטיחה תורה שיעשו ישראל תשובה, לדעת ה'משנת יעבץ' כוונתו שמאותה שעה ואילך תבטל הבחירה ויעשו ישראל תשובה וכל המצוות באונס מאז ועד עולם, שהרי כלל גדול אצל הרמב"ם שלימות המשיח (הל' מלכים יב, א): "אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם, או יהיה שם חידוש במעשה בראשית אלא עולם כמנהגו נוהג כו'", ומה שינוי גדול יותר מביטול הבחירה, ועל כרחנו לדעת הרמב"ם מה שאמרו רבותינו (שבת קנא,ב) "והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ אלו ימי המשיח, שאין בהם לא זכות ולא חובה", אין אותם הימים שנים הראשונות לביאת המשיח, אלא תקופה מאוחרת יותר שהיא עולם הבא.

ועוד מצינו לומר, דהואיל ומראש 'כבר הבטיחה תורה שעתידים ישראל לעשות תשובה', וזה כהבנת ה'משנת יעבץ' הבטחה שיהיו מוכרחים לעשות תשובה, א"כ שוב אין זה שינוי, ואין כאן הפרת הכלל שזאת התורה לא תהא מוחלפת, שהרי כבר היא כתובה ומובטחת במקרא מלא, והוי כאילו פירשה התורה שבזמן ביאת המשיח ליתא למצוות התשובה. ודומה לזה איסור הבמות, דאף דמשבאו לבית עולמים נאסרו הבמות, לא נימא דהאיסור של (לעיל יב, יג): "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן־תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל־מָקוֹם" הוא איסור לזמן ואינו נצחי ועל כן אינו יכול להיות בכלל המצוות, דלאו מילתא היא הואיל וכך היא המצוה וכך כתובה בתורה מראש.

וכאמור, המעיין בדברי ה'משנת יעבץ' יראה שאין דבריו יכולים להכיל הבנה שלא יהיה לדעתו ביטול הבחירה במצוות התשובה, שהרי כל הוכחתו שאין התשובה מצוה מיוסדת על כך שיש זמן מן הזמנים שבו ניטלת הבחירה מישראל לגבי מצוה זו, וכשאין בחירה אין מצוה, ואם אינה מצוה בזמן מן הזמנים ותקופה מן התקופות שוב אינה יכולה להיות מצוה בשום זמן, שהרי זאת התורה לא תהא מוחלפת, ומצוה שאינה יכולה להיות תקפה בזמן מסויים אינה יכולה להיות תקפה בכלל, אלו דבריו ושפתיו ברור מללו. ואם כדברי ה'שואלין ודורשין' הנ"ל שהבחירה לא תיבטל אלא לרוב ידיעת ה' כל אחד יעשה תשובה מרצונו ומבחירתו החופשית, כבר הוסר המונע המעכב לדעת ה'משנת יעבץ' את מצות התשובה מלחול באותה שעה ובטל היסוד שעליו העמיד לדבריו.

סוף דבר, יש עלינו לשמור על היסוד שכתב הרמב"ם שהבחירה החופשית היא עיקר גדול בדת, ואם כן מוכרח הדבר שהתשובה שיעשו ישראל לעתיד תבוא מתוך בחירה חופשית, בב"א.

gh