וַיִּקְרָ֥א מֹשֶׁ֛ה אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵ֖ל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֑ם אַתֶּ֣ם רְאִיתֶ֗ם אֵ֣ת כָּל־אֲשֶׁר֩ עָשָׂ֨ה ה֤' לְעֵֽינֵיכֶם֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לְפַרְעֹ֥ה וּלְכָל־עֲבָדָ֖יו וּלְכָל־אַרְצֽוֹ: (תבוא כט, א)

פרשה זו כעין סילוק לסדר משנה תורה, ויש בה חתימה מעין פתיחה ועניינו של שטר בשיטה אחרונה

ויקרא משה אל כל ישראל גו' – פרשה זו שבסוף פרשת כי תבוא יש להתבונן בה מה באה להוסיף, הא זכירת ניסי מצרים וניסי סיחון ועוג הוזכרו כמה פעמים בספר דברים, בשייכות שבזכירתם יש אימוץ הלב וסמיכות הדעת להצלחת המלחמה בארץ כנען, ונזכיר כמה מהם, בסוף פר' דברים (לעיל ג, כא): "וְאֶת־יְהוֹשׁוּעַ צִוֵּיתִי בָּעֵת הַהִוא לאמר עיניך הראת את כל אשר עשה ה' אליכם לשני המלכים האלה כֵּן־יַעֲשֶׂה ה' לְכָל־הַמַּמְלָכוֹת" גו', ובפרשת עקב (שם ז, יז־יט): "כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה גו' איכה אוכל להורישם, זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר־עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל־מִצְרָיִם המסת הגדלות" גו'. ולמה נצרכה פרשה זו ובקריאה מיוחדת לכל ישראל.

גם יש לברר פרשה זו האם באה כהקדמה לפרשת נצבים או סיפא לפרשת כי תבוא והפרשות שלפניה. דמצינו בזה תרתי דסתרי, דממה דפרשה זו מתחילה 'ויקרא משה אל כל ישראל', והפרשה שאחריה 'אתם נצבים היום כולכם' משמע לכאורה שלא היתה קריאה שניה, ואתם ניצבים הוא המשך הדיבור הקודם (ומ"מ ממה שמתחלת בקפיטל חדש אין ראיה שהרי אין החלוקה ממקור ישראל), וכן משמע מרמב"ן שפרשת כי תבוא ונצבים הכל המשך אחד עיי"ש. ואולם מהא גופא ש'אתם נצבים' הוא תחילת סדרה, ולא קבעו תחילת סדרה כאן ב'ויקרא משה', נראה דיש הפסק ביניהם. וגם רש"י מפרש: "אתם נצבים, מלמד שכנסם משה לפני הקב"ה ביום מותו להכניסם בברית", משמע דלפני פרשת נצבים היה כינוס שני. ואמנם הרא"ם מקשה למה הוזקק לכנסם הא כבר עמדו לפניו ומתרץ, וז"ל: "ואם תאמר, למה הוצרך להוציא הכנוס ממאמר 'אתם נצבים היום כלכם', הא בהדיא כתיב לעיל מיניה 'ויקרא משה אל כל ישראל'. יש לומר, כנוס דהתם אינו דומה לכנוס דהכא, דכנוס דהתם, אינו אלא כנוס אנשים, ואלו כנוס דהכא, הוא כנוס אנשים ונשים וטף", ומהמשך דברי הרא"ם משמע שבעבור שהיה זה כינוס לעבור בברית ה' באלה ובשבועה היו צריכים להיות כל ישראל אף נשים וטף.

נמצא דשני כינוסים של כל ישראל היו בז' באדר. וכינוס זה הראשון דפרשה דידן נראה דהוא סיום לסדר משנה התורה שהיה מתחילת ספר דברים, דהסדר של משנה התורה שהתחיל בר"ח שבט נמשך עד לכאן בז' באדר, ובאה פרשה זו ליתן סיום וסיכום לכל דברי החומש דידן, לפי שעניינו בשני דברים, א. לימוד ושינון התורה וכריתת ברית עליה, וב. ביטול ועקירת החששות של ישראל מפני המלחמה בכיבוש ארץ ישראל. ופרשה זו היא בחינת מה שבסוף ברכה צריך לחזור מעין הברכה, וכן מה שצריך לחזור מעניינו של שטר בשיטה אחרונה, כי אחר שהוזכרו כמה וכמה תנאים וכמה ענפים המסתעפים מן העיקר ראוי בסיום הדברים להורות באצבע על העיקר ולחזור עליו. וזה תוכנה של פרשה דידן שיש בה שני דברים עיקריים אלו, א. שמירת הברית ועמה כל התורה ששנה להם בספר זה. ב. זכירת ניסי יציאת מצרים וניסי כל הארבעים שנה וניסי סיחון ועוג, שע"י זכירת כולם יחזק ויאמץ ליבם לקראת המלחמה. וראה מש"כ לעיל בפר' דברים די"ל דכל הפרשה מוסבת לענין זה, ובאמת הדבר חוזר ונשזר גם בעוד מקומות בחומש זה, ועד לסיומו וסיכומו כאן בפרשה דידן.

אך מכאן ולמטה: אתם ניצבים היום כולכם גו', שם היה כינוס שני לכלול כל ישראל כולם גדולים וקטנים אנשים ונשים וטף כדי להכניסם בברית ולברכם, ומשם מתחיל סדר היום של ז' באדר, במה שנוגע להיותו יום פטירת משה רבינו ע"ה, אבל הפרשה דידן שהיתה ג"כ בז' באדר שחרית, היא סוף ענין משנה תורה וכעין הפטרה וחותם דידיה.

ומה שהבאנו מהרא"ם שהכינוס השני דז' שבט היה לכל ישראל עם הנשים והטף משא"כ הראשון שבו ביום היה רק לאנשים, י"ל כיוצא בזה גם לשאר הכינוסים שהיו מר"ח שבט ואילך, דאף דכתיב בריש הספר: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵל", ראה פי' החזקוני (שם): "אל כל ישראל – מלמד שהיה קולו של משה הולך כשעור מחנה ישראל". משמע דבריו שאמנם כל ישראל כולם שמעו את דיבורו, כי היה מתפשט בכל המחנה, אבל לא היו צריכים כולם לעמוד לפניו במקום אחד אלא חלקם באו לפניו וחלקם שמעו באהליהם ובחצריהם. ובאופן אחר (אך דומה בכך שלא כל ישראל באו לפני משה לשמוע כל דרשות ספר דברים) מובא מפי ר"י החסיד (פי' רי"ח עמ' 197), וז"ל: הקשה אבי למה מתחילה 'אשר דבר משה אל כל ישראל', ואחרי כן 'דבר משה אל בני ישראל, ודילג 'כל', ואחרי כן 'הואיל משה באר את התורה הזאת' ולא פירש למי ביאר. אלא כך פי', תוכחות שהוכיחן כמו שפירש התרגום וגם פשט המצות זה דרש לכולן, אבל ק"ו וג"ש ול"ב מדות שהתורה נדרשת בהם זה דיבר לחריפים שבהן, זהו דבר משה אל בני ישראל' ודילג כל, אבל באר התורה כגון סמוכין פרשה לפרשה במקום סודות ובמקום ששמות יוצאין מן הפסוק ותגין ומעשה מרכבה זה מסר בצינעא לב' או לג', זהו 'באר את התורה' ולא פירש למי דיבר וכו'" (ומ"מ אין הדבר מוסכם ויש מהמפרשים שפי' שכל ישראל שמעו כל ספר דברים, ור' רמב"ן שם, ואכ"מ). אם כן כך היה הסדר כל ל"ו הימים מר"ח שבט ועד הנה, אבל הכינוס השני שבז' אדר הוא היה לכל ישראל ממש, וגם נתכנסו כולם ברגליהם למקום אחד לפני משה לעבור בברית ולשמוע ברכותיו. כנלענ"ד.

gh