וֶהֱפִֽיצְךָ֤ ה'֙ בְּכָל־הָ֣עַמִּ֔ים מִקְצֵ֥ה הָאָ֖רֶץ וְעַד־קְצֵ֣ה הָאָ֑רֶץ גו'. וּבַגּוֹיִ֤ם הָהֵם֙ לֹ֣א תַרְגִּ֔יעַ וְלֹא־יִהְיֶ֥ה מָנ֖וֹחַ לְכַף־רַגְלֶ֑ךָ וְנָתַן֩ יְקֹוָ֨ק לְךָ֥ שָׁם֙ לֵ֣ב רַגָּ֔ז וְכִלְי֥וֹן עֵינַ֖יִם וְדַֽאֲב֥וֹן נָֽפֶשׁ (תבוא כח, סד־סה)

הקשה שבקללות – העדר מנוחת הנפש

הרמ"א בשו"ע הל' נשיאות כפים (סי' קכח, סעי' מד) כתב: "נהגו בכל מדינות אלו שאין נושאים כפים אלא ביום טוב, משום שאז שרויים בשמחת יום טוב, וטוב לב הוא יברך, מה שאין כן בשאר ימים, אפילו בשבתות השנה, שטרודים בהרהורים על מחייתם ועל ביטול מלאכתם ...". והוא שלא כסתימת המחבר ע"פ הרמב"ם שהיא נהוגה בכל יום, ובב"י (שם) כתב: "יישר כחם של בני ארץ ישראל וכל מלכות מצרים שנושאים כפיהם בכל יום". ובימינו נהגו רוב הקהילות בא"י לנהוג כהמחבר, מרא דארעא דישראל, ובחו"ל ברוב הקהילות נהגו כרמ"א.

ונכבד אחד ממכרי שהוא מיקירי ארץ ישראל וישיבתה סיבר את אוזני, שממנהג הקהילות חזינן שישיבת ארץ ישראל עריבה ליושביה והיא דוחה מהם דאגה ועגמת נפש וטרדות הפרנסה, משא"כ בחו"ל שנהגו כרמ"א, היינו לפי שטומאת ארץ העמים מעיבה על חיי ישראל הדרים בארצות האל.

ובשמעי הדברים דמו בעיני כמליצה, דהא המחבר והרמ"א תרוייהו לא חילקו דעתם בין ארץ ישראל לחוץ לארץ, אלא בין בזמן הזה לזמן שישראל יושבין על אדמתם. אך שוב נתתי לבי אל לשון המחבר 'נהגו בכל מדינות אלו', היינו מדינות אשכנז, משמע קצת שמאשר את מנהג ארץ ישראל לפסוק כמרא דארעא וא"כ מחלק בין א"י לחו"ל. ועוד די"ל כיון דסוף סוף בהשגחה עליונה נסתבב המנהג בארץ כהמחבר ובחו"ל כהרמ"א, נוכל לראות כאן סימוך לרעיון שבארץ ישראל יש לישראל היושבים בה יותר מנוחת הנפש ויישוב הדעת מאשר הנפוצים בארצות נכר.

ובקשתי למצוא עוד סייעתא לרעיון זה. ונראה למצוא כן בפרשת התוכחה דידן. דהנה מצינו בכמה מקומות כשהקב"ה מביא פורענות הוא מביאה קמעא קמעא, דהיינו אם לא שב אז חוזר וסופג פורענות קשה מקודמתה, ובתוכחה שבבחוקותי כתיב (ויקרא כו, יח): "וְאִם־עַד־אֵלֶּה לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְיָסַפְתִּי לְיַסְּרָה אֶתְכֶם שֶׁבַע עַל־חַטֹּאתֵיכֶם". ובתוכחה שבפרשתנו אין הדבר מפורש ואינו ניכר בכל קללה כלפי זו שלפניה, אך יש לראות עליה בקושי המכה כל כמה שיורד והולך לסוף הקללות.

כשנתבונן בקללות והמכות שבפרשה, נמצא שרובן הגדול מתקיימים בעוד ישראל על אדמתם בטרם גלו לחו"ל, וכגון (כח, כא): "יַדְבֵּק ה' בְּךָ אֶת־הַדָּבֶר עַד כַּלֹּתוֹ אֹתְךָ מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר־אַתָּה בָא־שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ", וכן (כח, כד): "יִתֵּן ה' אֶת־מְטַר אַרְצְךָ אָבָק וְעָפָר מִן־הַשָּׁמַיִם יֵרֵד עָלֶיךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ". בהמשך מצינו פסוק אשר דומה כי מעתיק את יסורי ישראל מן הארץ אל חוצה לה: "יוֹלֵךְ ה' אֹתְךָ וְאֶת־מַלְכְּךָ אֲשֶׁר תָּקִים עָלֶיךָ אֶל־גּוֹי אֲשֶׁר לֹא־יָדַעְתָּ גו'", אך מהפסוק שלאחריו מוכח שעדיין במכות שבארץ ישראל קאי, ככתוב (כח, לח): "זֶרַע רַב תּוֹצִיא הַשָּׂדֶה וּמְעַט תֶּאֱסֹף כִּי יַחְסְלֶנּוּ הָאַרְבֶּה", וכן (כח, מ): "זֵיתִים יִהְיוּ לְךָ בְּכָל־ גְּבוּלֶךָ וְשֶׁמֶן לֹא תָסוּךְ כִּי יִשַּׁל זֵיתֶךָ", וכך כל הפסוקים שם. ועל כרחך שהפסוק 'יולך ה' מלכך' רומז כדברי הרמב"ן לאגריפס המלך שיצא בסוף ימי בית שני לרומי לצודדם לעזרתו, ועדיין כשרוב ישראל יושבין באדמתם היה זה.

רק לפני סיום התוכחה מופיעה גזירת הגלות (כח, סד): "וֶהֱפִיצְךָ ה' בְּכָל־הָעַמִּים מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד־קְצֵה הָאָרֶץ וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא־יְדַעְתֶּם גו'". ואולם הגלות עצמה אינה האחרונה שבקללות, כי לאחריה עדיין נמשך הזעף, כדכתיב (כח, סה־סז): "וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ וְלֹא־יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף־רַגְלֶךָ וְנָתַן ה' לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז וְכִלְיוֹן עֵינַיִם וְדַאֲבוֹן נָפֶשׁ. וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ. בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי־יִתֵּן עֶרֶב וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִי־יִתֵּן בֹּקֶר מִפַּחַד לְבָבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָד וּמִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה".

ומה מאד מפליאים הדברים ונשגבים, שמכל הרעות והצרות והמכות הקשות המנויים בכל הפרשה הארוכה של התוכחה, דבר מהם לא מיוחס לישיבה בארצות הגולה דוקא, ומה היא מכת הגלות – הפחד ופיזור הנפש, הדאגה והתמהון, היאוש ואפיסת התקוה.

אם כן הרי לנו רמז כדברי ידידי, דישיבת חוץ לארץ משרה על יושביה דאבון נפש ופיזורה, ועל כן אי אפשר לכוין כראוי בברכת כהנים כדי שתחול הברכה כראוי, לעומת זאת בארץ ישראל, עם כל מכות הארץ ותחלואיה אפשר לכוין את הדעת ואת הלב, ולהתברך מפי הכהנים בכל יום. ויה"ר שתשים עלינו ועל כל עמך בית ישראל חיים וברכה למשמרת שלום.

gh