וְזָכַרְתָּ֗ כִּ֣י עֶ֤בֶד הָיִ֙יתָ֙ בְּמִצְרַ֔יִם וַֽיִּפְדְּךָ֛ ה֥' אֱלֹהֶ֖יךָ מִשָּׁ֑ם עַל־כֵּ֞ן אָנֹכִ֤י מְצַוְּךָ֙ לַעֲשׂ֔וֹת אֶת־הַדָּבָ֖ר הַזֶּֽה: (תצא כד, יח)

שתי זכירות — העבדות והגירות

פירש רש"י: "וזכרת, על מנת כן פדיתיך לשמור חקותי אפילו יש חסרון כיס בדבר". והרמב"ן הביא לשון רש"י וחולק: "והנכון שהוא חוזר על אזהרת הגר, וכבר פירשתי טעמו". וכוונתו למה שפי' עה"פ (שמות כב, כ): וְגֵר לֹא־תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי־גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, וכתב בתוך הדברים שם: "ובפסוק האחר (שמות כג, ט) הוסיף טעם וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת־נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי־גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. כלומר, ידעתם כי כל גר נפשו שפלה עליו והוא נאנח וצועק ועיניו תמיד אל ה' וירחם עליו כאשר רחם עליכם כו'". אם כן לרמב"ן טעם זכירת היותנו עבדים במצרים בג' מצוות הללו, הונאת גר ולחיצתו, משפט גר יתום וחבלת בגד אלמנה, בהיות נפשם שפלה עליהם ואם לא יעשה עמהם לפנים משורת הדין וכ"ש אם יעוות עליהם הדין יצעקו והמקום יעשה דינם.

ובפסוקים הסמוכים להלן (יט־כ) מיירי במצות לקט שכחה ופאה, וכתיב לבתר נמי (דברים כד, כב): "וְזָכַרְתָּ כִּי־עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל־כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה". והתם לא מיירי בעיוות דין, ואיך יפרש רמב"ן שם לשיטתו, נראה לומר לשיטתו שמפרש בדומה על פי שאין עיוות דין, כיון שכל נפש גר ויתום ואלמנה נפשו שפלה עליהם, ואתה יודע את נפש הגר כי גר היית במצרים חובה עליך להשיב את לבך את עגמת נפש העלובים ולרחם עליהם בלקט שכחה ופאה.

וצריך לבאר מה דחק רש"י שלא לפרש הפסוק בשיטת רמב"ן, דהא הכתוב 'ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים' נותן ידיים ורגליים לבאר טעמי מצוות עשיית חסדים עם העלובים בידיעת נפש הגר.

וסתמא צריך לומר דיתורא דקרא "ויפדך ה' אלהיך" (דבכמה מקומות דכתיב כעין קרא דידן לא הוזכרה פדיה), מיניה דייקינן "על מנת כן פדיתיך כו'". אם כן לולא האי יתורא הוי מפרשינן כרמב"ן טעם דקרא משום ידיעת נפש העלובים, אם כן בקרא דלקט שכחה ופאה דלהלן דלא כתיב פדיה יודה רש"י לרמב"ן בטעם המצוה.

ולכאורה יש לדחות, דנימא בשניהם הטעם הוא דעל מנת כן פדיתיך, אלא שלא חש הכתוב להזכיר שנית כיון שכבר כתבו בסמוך. אך לא נראה כן, דא"כ לא הוי לקרא לחלק הפרשה בשני טעמים, והוי מצי למיכתב הכתוב רק לבתר לקט שכחה ופאה ולמיכתב התם 'ויפדך ה' אלהיך' ותו לא מידי. ולכן נראה דרש"י דשתק התם משום דמודה לרמב"ן, ולא הוצרך לפרש דהא כבר מקרא מלא אית לן לתלות מצוות ריחום העלובים בידיעת נפש הגר, אם לא דאית לן דיוקא לפרש טעם אחר.

ויש להוסיף לבאר דחקו של רש"י, בדיוק אי מאי דכתיב בהני תרי קראי "על כן אנכי מצוך לעשות את הדבר הזה", לשון יחיד, אי מוסב רק למצוה האחרונה הנזכרת במצוה שלפניה או גם למצוות שלפני כן. ומקרא בתרא דלקט שכחא ופאה, מוכח לפום ריהטא, דלאו דוקא אקרא דלעיל מיניה קאי, דהא הטעם דידיעת נפש הגר מוסב אכל תלתא קראי דלעיל מיניה קאי, אם כן 'הדבר הזה' היינו כל צרור המצות הכתובות למעלה. אם כן מעתה גם קרא קמא, לאו דוקא על משפט גר ובגד אלמנה קאי אלא גם אקרא דלפני פניו (טז): "לֹא־יוּמְתוּ אָבוֹת עַל־בָּנִים גו'" (ושאר המצוות הכתובות לעיל מיניה), ובהאי קרא ליתא לטעמא דידיעת נפש הגר במצרים, דהא קרא מזהיר על כל ישראל עשירים כעניים, אם כן מוכח דטעמא דקרא משום ד"על מנת כן פדיתיך לשמור חוקותי", והאי טעמא שפיר שייכא בכל המצוות.

אלא שמעתה דחקו של רש"י מובן אך צריך להבין טעם הכתוב עצמו למה חילק המצוות בשני טעמים, דמצות הונאת הגר וחבלת אלמנה תלה בתנאי הפדייה, ולקט שכחה ופאה תלה בידיעת נפש הגר. ועוד תימה, דהוי ליה לכתוב לחלק כל המצוות שבפרשה לשתי חבילות, אחת של המצוות של עשיית חסד עם העלובים וההגנה עליהם מפני עיוות דין, ולכתוב אחריהם הטעם של ידיעת הנפש הגר, והשני של כל שאר המצוות וליתן אחריהם הטעם דעל מנת כן פדיתיך.

והנראה לענ"ד באמת כל המצוות שייכא בהן הטעם דעל מנת כן פדיתיך (וכדפרש"י בראש הדברות, שמות כ, ב: אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך, כדאי היא ההוצאה שתהיו משועבדים לי), וגם בג' מצוות אלו דלקט שכחה ופאה שייכא האי טעמא, אלא בא הכתוב להוסיף הטעמה מיוחדת בג' מצוות אלו דליתא בכל המצוות דלעיל, אף אלו שהם מטעם החסד וההגנה על העלובים.

ויבואר בדיוק שינוי בלשון שני הכתובים. דבפסוק הראשון נאמר "וזכרת כי עבד היית במצרים ויפדך גו'", ובשני נאמר "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים גו'", מה בין זה לזה. וי"ל דהזכירה של היותו עבד במצרים היא זכירה של עצם היותו עבד שאינו אדון לעצמו אלא כפוף לאדונו, ועכשיו שפדאו אדון העולם וקנאו על מנת כן פדאו שיקיים מצוותיו (ומצד חיוב זה אין נפק"מ מה שהעבדות בארץ מצרים, דגם אם נשעבד אדם לעבדות בנחלת אבותיו ובא אדון ופדאו מתחייב אליו). אבל הזכירה על היותו עבד בארץ מצרים, היא הזכירה על היותו גר ונכרי וזר, והכתוב 'בארץ מצרים' מוסב אל הכתוב (בראשית טו, יג): "וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי־גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם", ובמצות הללו של לקט שכחה ופאה הוסיף הכתוב זכירה זו, שהרי במצוות אלו יש לעלובים עגמת נפש יתירה במה שהם מחזרים על שדות אחרים ומלקטים שיבולים אחר הקוצרים, וזוכרים ירחי קדם הגר בהיותו עשיר בארץ אבותיו, והיתומים בהיותם סמוכים לשולחן אביהם שהיה בעל שדה, והאלמנה בישבה לבטח תחת בעלה המנוח, רגש זה של עליבות ומסכנות בהיות האדם נזקק לחסדי אחרים, כהיותו בעודו גר ונכרי בארץ מצרים, בא הכתוב להוסיף במצוות אלו של לקט שכחה ופאה, משא"כ במצות עיוות משפט גר וחבלת בגד אלמנה, אע"פ ששייכת בהן זכירת מסכנות העלובים, מ"מ זכירת הגרות והנכריות אין לה שייכות מובהקת, ולכן כללן הכתוב עם כל המצות לענין עיקר העבדות והפדיה. כנלענ"ד.

gh