תצא
סמיכות הפסוקים 'לא יצא בצבא' ל'לא יחבול ריחים', וטעם למה המארש אשה יוצא לעורכי המלחמה וחוזר, ביאור ע"פ הפרש עמוק בענין הנישואין בין נפש האיש והאשה
"כִּי־יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא" גו', וסמך לו (כד, ו): "לֹא־יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב כִּי־נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל", ושני הפסוקים יחד הם פרשה של מסורה בפני עצמה, וצריך טעם לסמיכותם, ומה צד השוה יש בהם לעלות בקנה אחד בפרשה אחת.
והראב"ע דחה דברי הקראים וקצת מלשונו: "לא יחבול רחים ורכב. אמרו המכחישים, כי נדבקה זאת הפרשה עם ושמח את אשתו, כי רמז למשכב, כי אסור שימנע מן המשכב, וזה הבל וריק. והביאו ראיה תִּטְחַן לְאַחֵר אִשְׁתִּי (איוב לא, י), וכבר פירשתיו. והאמת שהוא כמשמעו, שאסור לאדם שיחבול רחים. ותחסר מלת 'חובל' כו'". והראב"ע דוחה את טענת סמיכות הפסוקים: "והסומכים על הֶסְמֵךְ הפרשיות, איננה טענה, כי כל מצוה עומדת בפני עצמה. והסמיכות כדרך דרש". ובהמשך דבריו מבאר ראב"ע שכל המצוות המנויות מכאן ולמטה עד סוף הפרשה טעם סמיכותן היא ענין העושק וההונאה, ומבאר אחת לאחת מהו העושק.
ואולם דברים הקרובים לכאורה למה שדחה הראב"ע מצינו ביונתן כאן שמביא ב' הפירושים בזה אחר זה: "לָא יְמַשְׁכַּן גְּבַר רֵיחַיָא וְרִיכְבָא אֲרוּם צוֹרְכֵי דִבְהוֹן מִתְעֲבֵיד מָזוֹן לְכָל נַפְשָׁא הוּא מְמַשְׁכַּן, וְלָא יֶהֱוֵי גְבַר אֲסַר חַתְנִין וְכַלִּין בְּחַרְשִׁין אֲרוּם נַפְשָׁא דְעָתִיד לְמֵיפַק מִנְהוֹן הוּא מְחַבֵּל", כלומר שלא ימנע עונת איש ואשתו ע"י כשפים, ובכת"י רומי ליתא תיבת 'בחרשין' וא"כ מדבר על הבעל עצמו שלא ימנע עצמו מעונה (וע"ע תר' ירושלמי כאן, וחזקוני ודעת זקנים לבראשית ג, טז).
ולכאורה יש כדמות ראיה לפירוש היונתן ממה שנקט הכתוב הציווי בל' נסתר: 'לא יחבול', וכפי שמבאר ראב"ע שחסרה תיבה וכאילו נאמר 'לא יחבול החובל', אך יש לשאול, שהרי רוב רובן של המצוות בפרשה (ויש בה ע"ד מצוות, יותר משאר כל הפרשיות) נאמרו בל' נוכח: כי תצא למלחמה גו', לא תראה את שור אחיך גו', כי יקרא קן צפור לפניך גו', וכשלא נקט הכתוב ל' נוכח הוא מפני שהמצוה היא לבי"ד, או יש טעם אחר, וכאן נמי הוי מצי למיכתב 'לא תחבול ריחים ורכב כי נפש אתה חובל', ולמה נקט הכתוב ל' נסתר אם לא משום שנמשך לכתוב שלפניו ומיירי על הבעל שנצטווה נקי יהיה לביתו.
ויש לומר כי במה שכתב ראב"ע: "ותחסר מלת חובל", כבר תירץ קושי זה, דאילו הוה כתב 'לא תחבול ריחים ורכב' היה במשמע בריחים ורכב הוא דלא תחבול, אבל חבלת שאר כלים אין בה שום ריעותא גם לא במעמד ומצב ישראל. ובא הכתוב להטעים כי המצב הראוי הוא (דברים כח, יב): "וְהִלְוִיתָ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תִלְוֶה", וממילא לא תצטרכו למשכון, אלא שאם באתם לידי כך שאתם נזקקים בפרנסה זה לזה וצריכים ליטול משכון, אזי 'לא יחבול החובל ריחיים ורכב', לשון דיעבד.
ואולם אפשר לומר דגם הראב"ע אינו דוחה לגמרי לפרש כן דרך דרש, וכבר רמז לזה שכתב: "והסמיכות דרך דרש". ועוד נראה, ובנטילת רשות מרבינו הראב"ע להציע הבנה בדבריו, דעיקר קפידתו נגד המכחישים הוא במה שתלו בכתוב מנהג המוני אשר "רמז למשכב כי אסור שימנע מן המשכב", וכביכול הכתוב מזרזו שיהא מצוי אצל אשתו כתרנגול, וזה הבל וריק, והפך דרך התורה, והוא גילוי על הדופי בנפש המכחישים, אבל אם באנו לדרוש בפסוק מנהג דרך ארץ וקדושת עונה לא הוי הראב"ע קפיד עלן.
וגם לדברי התר' יונתן דלא יחבל גו' רומז גם למצות עונה ובא בהמשך לנקי יהיה לביתו דלעיל, הרי תוכן הציווי משום עושק האשה אם גורע עונתה, ולא פטרתו התורה מן הצבא בשביל שישמח בשנתו הראשונה לנישואיו, וכפי' רש"י בפסוק דלעיל "והמתרגם ויחדי עם אתתיה טועה הוא".
ויש להטעים עוד בזה, דלעיל פר' שופטים כבר נאמר (כ, ז): "וּמִי־הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ גו'". ולכאורה תמוה, הואיל ומצוה לשוב לביתו ולשאת את אשתו, ואחר שישאנה אז הוא במצות נקי יהיה לביתו שנה תמימה, אם כן מדוע לא תצוה התורה שמי שארש אשה חדשה לא יצא בצבא עד שישאנה וישמח עמה שנה אחת, ולמה ציוותו להתייצב עם העם ולחזור בציווי הכהן, ולא אמרה לו הכבד ושב בביתך עד כלות השנה לנישואין.
אך י"ל טעם הדבר בנפקא מינא עמוקה בין נפש האיש ונפש האשה בענין הזיווג והנישואין. דהנה גבי הבונה בית חדש ולא חנכו פי' רש"י: "ואיש אחר יחנכו, ודבר של עגמת נפש הוא זה". וזה טעם ג' החוזרים, בונה בית, נוטע כרם, ומארש אשה משום עגמת נפש. ובשלשתן מיד אחר מעשה החינוך והלקיחה בטל הטעם דעגמת נפש, דאפילו אם ישב בביתו החדש יום אחד הוי חינוך ואינו חוזר מעורכי המלחמה (כ"נ פשוט לע"ע לא מצאתי), וכן גבי מארש אשה אם כבר לקחה וישב עמה יום אחד, בטל הטעם דעגמת נפש, כי עגמת נפש היא עגמת נפש האיש שלא עלה בידו לטעום טועם חלקו וגורלו, במה שהכריזו עליו בית פלוני לפלוני, שדה פלונית לפלוני, ובת פלוני לפלוני (וגם זיווג שני בזמן פעמים שהוא זיווג ראשון להכרזה, וכגון רחל ליעקב ובת שבע לדוד), ומשעה שנכנסה עמו לחופה כבר בא לחלקו ולגורלו, ומשום לתא דעגמת נפש דידיה לא היה חוזר כלל מעורכי המלחמה דלא עדיף משאר כל העם שכל אחד השאיר אשה ובנים בביתו.
והטעם בזה, דאין אשה נישאת אלא לאיש אחד, וכשהיא מוסרת עצמה לחופה עם האיש נפשו שובעת בחנוכת חלקו וגורלו כי לא שיירה מעצמה כלום והיא כולה שלו (ואמנם כבר משעת קידושין נאסרת על כל העולם, מ"מ לגבי סילוק עגמת נפש אין זה נפעל במה שנאסרת על העולם אלא רק בצוותא דאישות. וגם בקידושי ביאה אין בהן סילוק עג"נ שהרי אסר לנו את הארוסות ונאסרת עליו עד הנישואין, ואין נפשו מפוייסת שקיבל חלקו ונחלתו אלא בחופה וייחוד ואפילו בלא ביאה). אך לא כן נפש האישה, כי בהיות בעלה ראוי לשאת אשה אחרת עליה, ובהיותו רשאי לגרשה אם כב"ש ואם כב"ה, אף אחר שכנסה בעלה אין נפשה סמוכה ברעות ליבו של בעלה, באהבה באחוה בשלום וברעות בלב שלם, עד שישב עמה שנה שלימה וישמחנה כל השנה (ואפשר ששורש הדבר בעצם בריאת גוף האדם בדמות זכר ונקבה, משפיע ומקבל, שבטבע המשפיע הוא המושל, ומ"מ לולא החטא לא היה נגזר עליה – בראשית ג, טז: "וְהוּא יִמְשָׁל־בָּךְ" – דהם נבראו בעליונות הרוחני על הגופני, וכל זמן שלא חטאו לא היתה ניכרת יתרת כוח לאיש על האשה, וכשחטאו אזי ממילא באה תגבורת הגוף על הרוח ונעשה הזכר מושל על הנקבה, ועי' 'מעשי ה'' להנשר הגדול מהר"א אשכנזי בראשית יט, ד"ה ובמה).
ולטעם זה ציותה התורה שהמארש אשה יתייצב עם עורכי המלחמה ואז יחזור לביתו לישאנה ואז ישב עמה שנה תמימה, לרמז דמשום עגמת נפש דידיה לא היה חוזר אילו כבר לקחה, אלא טעם חזרתו משום עגמת נפש והונאה דאשה, דדבר זה אין לו תרופה אלא בישיבתו ישיבת שנה עם אשתו באהבה.
מעתה ברור דגם לדעת התרגום יונתן דהפסוק לא יחבול גו' רומז גם למניעת עונה בשנה הראשונה, אין בו כלום מהבלי המכחישים שתולים בפסוק שמץ רעיון של שמח בחור בילדותיך כו', כי אינו מוזהר לשמוח אלא לשמח את אשתו, ושלא להונות את אשתו לא בעונה ולא בכל מיני חיבה ודאגה שנה תמימה. ושונה חזרת המארש מחזרת הבונה והנוטע, שהם כנפטרים מעול וחוזרים לשמוח, והוא חוזר כמקבל עול ובא לשמח את אשתו.
ובזה יש להמתיק דברי רש"י לעיל, בכתוב (כ, ז): "פֶּן־יָמוּת בַּמִּלְחָמָה", שפי': "ישוב פן ימות, שאם לא ישמע לדברי הכהן כדאי הוא שימות", והמתין לרש"י לפרש זאת בחזרת המארש ולא פירש זאת בחזרת הבונה והנוטע, שאף בהם נאמר 'פן ימות במלחמה' (ועי' שפ"ח). וי"ל דרמז בזה דגדול עוון המארש אם אינו שומע לכהן מעוון הבונה והנוטע, דהם חוזרים משום עגמת נפש דידהו, ואם אינם חוזרים יש להם צד זכות לומר דמחלו על עגמת נפש דידהו בשביל הצלת כל ישראל, אבל המארש אין בידו למחול על עגמת נפש ארוסתו ואשתו, ואם אינו שומע גדול עוונו יותר. כנלענ"ד.
gh