כִּֽי־יִהְיֶ֣ה לְאִ֗ישׁ בֵּ֚ן סוֹרֵ֣ר וּמוֹרֶ֔ה אֵינֶ֣נוּ שֹׁמֵ֔עַ בְּק֥וֹל אָבִ֖יו וּבְק֣וֹל אִמּ֑וֹ וְיִסְּר֣וּ אֹת֔וֹ וְלֹ֥א יִשְׁמַ֖ע אֲלֵיהֶֽם: (תצא כא, יח)

ביאור ענין וטעם שנידון על שם סופו, וענין נידון על שם סופו בעונש המיתה אבל מובא לבי"ד על המרי בהוריו, וביאור מאי שנא בן סורר ומורה מישמעאל שנידון באשר הוא שם

וברש"י: "ובן סורר ומורה נהרג על שם סופו, הגיעה תורה לסוף דעתו, סוף שמכלה ממון אביו ומבקש לימודו ואינו מוצא ועומד בפרשת דרכים ומלסטם את הבריות, אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב".

הקשה הרא"ם: "ויש לתמוה, אם אינו נהרג אלא על שם סופו, שסופו ללסטם את הבריות להרגן, למה גזרה תורה להיות מיתתו בסקילה, והלא אפילו כשימות חייב אין מיתתו אלא בסייף, ועונשו של 'ימות זכאי' הוא שתהא מיתתו בסקילה שהיא היותר חמורה שבמיתות". ומתרץ: "ושמא יש לומר, דהאי 'מלסטם הבריות' סתמא דקאמר הוא, אפילו בשבת, שמיתתו בסקילה. אי נמי 'ומלסטם את הבריות' דקאמר לאו דוקא, אלא הוא הדין נמי שיעבור עבירות שיש בהן מיתת סקילה ושריפה וחנק".

ולמה שתירץ הרא"ם שמלסטם את הבריות סתמא קאמר אפילו בשבת, אין להקשות דלשון רש"י "עומד בפרשת דרכים ומלסטם את הבריות", ואין ישראל מצויין בפרשת דרכים שמחוץ לעיר בשבת ואין מעות מצויים בכיסם בשבת. ואין זו קושיא דהכי נמי אם אינו מוצא למודו בפרשת דרכים יבא לעיר וילסטם שם.

ובמה שתירץ שעתיד לצאת לליסטאות לאו דוקא אלא הוא הדין שיעבור שאר עבירות שיש בהן מיתת בי"ד, אין להקשות, איך אפשר דמשום הא דעבירה גוררת עבירה נדונו מראש באותן עבירות עד שלא עשאן. דבשלמא הא שירד לליסטות הוי אומדנא דמוכח כיון שאינו מוצא למודו, אבל אם מטעם עבירה גוררת עבירה נימא בכל איסור שיעבור הבן כן. די"ל דמיגו דאיכא אומדנא שיבא לליסטות להרוג נפשות חזקתו שיפרוץ גם בשאר עבירות החמורות.

ומי יהין לדבר אחר שרבנן קמאי דברו בזה, אבל הם כולם ציוונו שלא יכבוש אדם דברי תורה העולים בליבו, וברשות מרנן ורבנן ארהיב עוז לשטוח מחשבה בשאלה זו, האיך נידון במיתת סקילה שהיא חמורה יותר ממיתת רוצח בסייף שבעבורה נידון על שם סופו.

אולי נוכל לומר דהא דאמרינן נידון על שם סופו, הכוונה לעונש המיתה המושת הוא על שם סופו, ומכל מקום העבירה אשר בעבורה עומד עתה לפני בית דין להיות נידון בו אינה על שם סופו, אלא על של עכשיו באתי, המרי והמרידה באביו ובאמו (ויש לדייק בזה ל' רש"י 'נהרג על שם סופו' ולא 'נידון על שם סופו'. ומיהו לשון המשנה סנהדרין ח, ה: 'נדון על שם סופו ימות זכאי ואל ימות חייב'. וי"ל דבמיתת בן סורר ומורה ב' עניינים: א. ענישה על המרי בהוריו ע"פ צפיית מה שעשוי לעשות וכאילו כבר עשאם. ב. מניעה, שדנים אותו כעין רודף, שייהרג קודם שיהרוג (רמב"ם בפי' המשנה). ורש"י נקט 'נהרג' לבאר למה נענש במיתה. ובמשנה נקטו 'נידון' לרמז שנידון כעין רודף). אלא שעל כך לכאורה לא היתה הדעת נותנת שידון בעונש חמור כמיתה, על זאת משיבים שהתורה ירדה לסוף הדבר, ויש דברים בגו על שם העתיד, שהגדרת חומרת עבירת המרידה והשאט הנפש כלפי הוריו עכשיו נתמכת ונסמכת במה דחזינן בעיני רוח לאן הוא הולך, ואשר על כן נידון בדין היותר קשה שמצינו בביזוי אב ואם, שהוא המקלל אביו ואמו שדינו בסקילה.

ואפשר שירדנו בזה לעומק כוונת 'דעת זקנים' שהקשה כקושיית הרא"ם ותירץ, וז"ל: "ואי קשיא כיון שנהרג מפני שעתיד ללסטם את הבריות אין לחייבו במיתה חמורה מלסטים דאלו רוצח בסייף וזה בסקילה. ונראה לומר מדכתיב (כא, יח) אֵינֶנוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ, והוי כמו מקלל אביו ואמו שהוא בסקילה שנא' (ויקרא כ, ט) אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל דָּמָיו בּוֹ". עכ"ל.

וא"ת סוף סוף ישנה מראית עין של ליקוי במידת הדין, במה שנידון במיתה קשה יותר ממה שהיה נידון בה אילו כבר עשה המעשה הצפוי. וי"ל דיש צד חמור במיתת סייף, דאמנם סקילה חמורה מסייף, היינו שהמיתה קשה ומנוולת יותר, אבל צד חמור יש בסייף לענין ביאת הנידון לעולם הבא. דראה 'מרגליות הים' (להג"ר ראובן מרגליות זצ"ל) בסנהדרין קיא,ב (אות ז) בשם הגרא"ב קלוגר (בעל שו"ת 'שערי בנימין' בנו יחידו של הגר"ש קלוגר זצ"ל), הטעם שאנשי עיר הנידחת שעוונה חמור שגם הטף נהרגין ונידונין בסייף הקל, ואילו עבדו כל אחד לעצמו היו נידונין כשאר עובדי ע"ז בסקילה החמורה, דהוא משום דבמיתות בי"ד איכא ב' טעמים, א. לבער הרע. ב. לכפר על החוטאים. ולכן בישראל יש ד' מיתות בי"ד לכפר על כל חוטא כפי חטאו, אבל בני נח על כל דיניהם נידונים בסייף דאינה אלא נקמה בהם ועוונם בעצמותם גם אחרי מיתתם, ומיתתם הוא מיתת המורד במלכות, וגם אנשי עיר הנדחת נידונים כמורדים במלכו של עולם, ומיתתם מיתת נקמה ואין להם חלק לעולם הבא (משנה סנהדרין י, ד).

ולפי"ז י"ל דמיתת סייף של רוצח אע"פ שהוא מד' מתות בי"ד, וכל המומתין מתודין שכל המתודה יש לו חלק לעולם הבא (סנהדרין מג,ב), מ"מ מה שדינו בסייף בא לרמז שעדיין נידון במירוקים קשים בגיהנם. ואולי קצת רמז בכתוב (במדבר לה, לג): "וְלָאָרֶץ לֹא־יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ־בָּהּ כִּי־אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ", כלומר לארץ ויושביה יתכפר בדם הרוצח, אבל הרוצח בעצמו עדיין עוונו בו. ועל כן סימן טוב הוא לבן סורר ומורה שנהרג בסקילה, דלא יעלה על לב שנידון על שם סופו כאילו שפך דמים וגם נידון כרוצח שאין מיתתו כפרתו, ח"ו, אלא תהא מיתתו כפרתו ותהי לו מנוחה בעולם הבא. צַדִּיק אַתָּה ה' וְיָשָׁר מִשְׁפָּטֶיךָ. צִוִּיתָ צֶדֶק עֵדֹתֶיךָ וֶאֱמוּנָה מְאֹד.

Q

ברש"י הנ"ל: "נהרג על שם סופו כו' ועומד בפרשת דרכים ומלסטם את הבריות". קושיית העולם ומאי שנא מישמעאל שקטרגוהו המלאכים שעתידין בניו להמית בני ישראל בצמא ואיך מעלה לו באר, והשיבן הקב"ה עכשיו מה הוא צדיק או רשע, איני דן את האדם אלא לפי שעתו (תנחומא ויצא ה, ובכ"מ).

א. ולכאורה היה לנו לתרץ בפשיטות דשאני הוא עצמו מזרעו דהא (להלן כד, טז) "לֹא־יוּמְתוּ אָבוֹת עַל־בָּנִים". ואולם מהא גופא שהקב"ה השיבן 'עכשיו מה הוא', ולא השיבן 'ישמעאל עצמו מהו', מוכח דבאמת בדינא דשמיא אילו היו דנים בו על שם העתיד אין נפק"מ אם ירשיע הוא עצמו או זרעו ואפשר שימות האב על עוון זרעו, כי מה שזרעו חטא תחילת הנגף היה בו, אלא ש'איני דן את האדם אלא לפי שעתו' לכך ניצול, ולא משום שלא יצא העוון בימיו. ועל כן בקשו המפרשים תירוצים אחרים.

ב. ב'שפתי חכמים' כאן הביא ב' תירוצים, הא': "וי"ל דהתם גבי ישמעאל כשהיה קטן לא התחיל כלל במידי דשייך לאותה עבירה שימית את ישראל בצמא, אבל בן סורר ומורה התחיל באותה עבירה שהרי אוכל תרטימר בשר". וקשה דאין זו אותה עבירה דזו זלילה וזו רציחה, ואם תאמר דזלילה סימן שיבא לסוף לרציחה, אימא גבי ישמעאל נמי דיריית החצים כמתלהלה (רש"י בראשית כא, י ממדרש) סימן לסוף רציחה. ויל"ע.

ג. תרוץ השני ב'שפתי חכמים': "ועי"ל דאין בי"ד של מעלה דנין על שם סופו אבל מצוה לבי"ד של מטה שידונו את הרשעים ע"ש סופן". ולכאורה הוה סלקינן אדעתין איפכא, דבי"ד של מעלה שמכירין בסופו ידונו לפי ידיעתם, אבל בי"ד של מטה אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. ונראה בביאור הדבר, דאי אפשר שיהא דין שמים על פי מה שרואין בבי"ד של מעלה את שצפוי האדם לעשות, שאם כל תינוק שנולד ידון מן שמיא על שם סופו, והאי עלמא הרשעים גוברים בו ('תניא' פרק ו בשם 'עץ חיים' מב, ד) אם כן היאך העולם מתקיים. אבל בי"ד של מטה שדנין בן סורר ומורה על שם סופו, אין זה משום ידיעת העתידות, אלא סברא בשיקול הדעת של דעת תורה, שע"פ מעשיו של עכשיו מראין הדברים שכך עתיד לעשות, ואין כאן נבואה אלא סברא בחכמת התורה.

ד. ואשר נראה להוסיף בתירוצים, דטענת המלאכים היתה, דאמנם מכירים הם שאי אפשר לעולם להתקיים אם ידון האדם ע"פ העתיד (וכמ"ש בביאור התי' הג'), ובאמת אילו מצא ישמעאל את הבאר בדרך טבע היו שותקין ולא היו מבקשים שיטהו המקום למקום אחר, אבל עשה לו נס של פקיחת העיניים, ואילולי נס זה היה מת מאליו, וע"ז תמהו "אדם שהוא עתיד להמית את בניך בצמא אתה מעלה לו באר", דיו לעולם שיוכל להתקיים במה שלא תדון את האדם על העתיד להביאו במשפט שופט, אבל אם נכנס מאיליו לסכנה הניחו וילך לו. וע"ז השיב להם המקום דמידת המשפט של מעלה שלא לדון ע"פ העתידות ואפילו לעשות לו נס. כנלענ"ד.

gh