כִּֽי־תֵצֵ֥א לַמִּלְחָמָ֖ה עַל־אֹיְבֶ֑יךָ וּנְתָנ֞וֹ ה֧' אֱלֹהֶ֛יךָ בְּיָדֶ֖ךָ וְשָׁבִ֥יתָ שִׁבְיֽוֹ: (תצא כא, י)

ביאור דברי אונקלוס בפרשה התמוהים לכאורה

כִּי־תֵצֵא לַמִּלְחָמָה גו', כל הפרשה כתובה בלשון יחיד, וכך תרגמה אונקלוס בל' יחיד. ואולם על כרחנו שחלקה הראשון אמנם מדבר על הציבור ול' היחיד מוסב על הכלל, כי אין היחיד יוצא למלחמה על אויביו ונוטל שביה. ומאידך חלקה השני וכגון (להלן ג ואילך): וַהֲבֵאתָהּ אֶל־תּוֹךְ בֵּיתֶךָ גו' על כרחנו מיירי ביחיד. ואם כן יש לשאול עד היכן הוא הדיבור אל הכלל ומהיכן מתחיל הדיבור לפרט. והעולה במושכל ראשון שהפסוק ראשון הוא לכלל, ומבפסוק ב': "וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת־תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה", מכאן ואילך מדבר אל היחיד, שהרי היחיד הוא הרואה והוא החושק והוא הלוקח לו לאשה.

ומה השתוממתי לראות שתרגום יונתן מתרגם גם פסוק זה כולו כדיבור לכלל, וז"ל: "וְתֵיחֲמוּן בִּשְׁבִיתָא אִתָּא שַׁפִּירַת רֵיוֵוי וְתִתְיַרְעוּן בָּהּ וְתִסְבוּנָהּ לְכוֹן לְאִינְתּוּ", וכל הרואה יתמה, וכי הציבור הרואים, וכי הם החושקים, וביותר יתמה על סיפא דקרא שהתרגום לתרגומו הוא 'ותקחוה לכם לאשה' – והרי היחיד הוא הלוקחה. והיונתן מפרש הדיבור ליחיד רק החל מהפסוק הג' (פסוק יב): "וְתַעֲלִינָהּ לְגוֹ בֵּיתָךְ" וכו'.

והנראה לי בדוחק עכ"פ, דהאי קרא 'וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת־תֹּאַר', אף ד'בשביה' הוא מקום כינוס השבויים והשלל ולא בעת שביית השבויים (ר' 'אמת ליעקב' כאן), מסתבר דגם מתחילה נתן עיניו בה בעת שראה אותה במלחמה ולאחר שנצחו את האוייבים בא לדרוש אותה בתוך השביה. והטעם, דכיון דלא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע, יש לומר דכשמסכן עצמו להיות נהרג במלחמה, מעיקרא רק בעבור זו השעה התירה לו התורה לחשוק בה לשאתה לאשה, דחיישינן דאם לא שרית ליה יפנה דעתו להשיגה ויסיח דעתו מן המלחמה ומרפה ידי חבריו. ומ"מ כאשר בא למקום השביה לראות השבויים, אין אנו דורשים אחריו אם כבר חשק בה במלחמה או לאו דכדי בזיון וקצף, ולכן נקט קרא 'וראית בשביה', אבל עיקר מה שהתירה לו התורה לשאתה לאשה אינו במה שחושק בה עכשיו, אלא בשביל העין שנתן בה בעת המלחמה, דאילו אסרתה תורה עליו בתורת אישות היה יצרו מתגרה בו להתעמר בה לפי שעה ולעוזבה, ולכן התורה התירתה עליו, אבל לא מיד, אלא שתימסר לשביה עם שאר השבויות, ובעת חלוקת השבי יזכה בה, ואחר שתעשה תורת השבויה בביתו ישאנה בחופה וקידושין.

ולכן, ס"ל לתרגום יונתן כפי הנראה לענ"ד, דכל הפסוק וראית בשביה גו' הוא דיבור לרבים, לומר, דעד שנמסרת לו להביאה אל ביתו היא בחזקת שר הצבא והממונה על השביה וכל מה שנעשה בה נעשה בחזקת מעשה הכלל. ועוד שהרי אפשר שבעת המלחמה יהיו כמה שרואים אותה וחושקים בה, ואם יניחום לידון ביניהם מי יזכה בה אדהכי והכי יפסידו המערכה, אלא היא נמסרת למשמרת השביה ובעת החלוקה יתננה שר הצבא או הממונה על הדבר לאחד מן המבקשים אותה – אם ע"פ גורל ואם ע"פ מי השתדל יותר במלחמה, ואם על פי מכריע אחר. ולפי"ז שיעור הכתוב 'וחשקת בה' שאם יהיו בך אחדים החושקים באחת ושמא יש כיו"ב עוד אחרים שראו אחרת, ובהצטרף אלו לאלו כבר שייך לדבר בלשון כלל אף שהם מיעוטא דמיעוטא, וכן 'ולקחת לך לאשה', היינו דהממונה יקבע כל אחת מאותן שנתבקשו לנישואין למי תימסר (וכ"ז כרש"י ודעימיה בקידושין כב,א, דשלא ילחצנה במלחמה שאסור לבוא עליה, ואכ"מ).

אך מעתה יש לשאול, ולמה לא נקטה התורה בהדיא ל' רבים בב' פסוקים הראשונים, והיתה חוזרת לל' יחיד מפסוק ג' ואילך, וממש כפי שהוא בתרגום יונתן. וי"ל משום כבודן של ישראל אין ראוי לדבר בדבר זה כדבק אל הכלל, כי באמת אין ראויין לכך אפילו היחיד וכ"ש רבים, ולכן התורה כיסתה בפסוק זה הדיבור אל הרבים במסוה של דיבור לפרט יחיד. ומ"מ התרגום יונתן בתרגומו לל' רבים גילה לנו טעמא דקרא במצוה זו, והוא לדחות הדו"ד בענין נישואי השבויה מעת המלחמה אל אחר ששבה החרב לנדנה.

gh