וְדִבְּר֣וּ הַשֹּֽׁטְרִים֘ אֶל־הָעָ֣ם לֵאמֹר֒ מִֽי־הָאִ֞ישׁ אֲשֶׁ֨ר בָּנָ֤ה בַֽיִת־חָדָשׁ֙ וְלֹ֣א חֲנָכ֔וֹ יֵלֵ֖ךְ וְיָשֹׁ֣ב לְבֵית֑וֹ פֶּן־יָמוּת֙ בַּמִּלְחָמָ֔ה וְאִ֥ישׁ אַחֵ֖ר יַחְנְכֶֽנּוּ: (שופטים כ, ה)

לבנות בית דירה או לקבוע מלאכה המפרנסת – איזה מהן קודם

מכאן אמרו בגמ' סוטה (מד,א): "ת"ר, 'אֲשֶׁר בָּנָה' (כאן) 'אֲשֶׁר נָטַע' (להלן ו), 'אֲשֶׁר אֵרַשׂ' (שם ז) – לימדה תורה דרך ארץ שיבנה אדם בית ויטע כרם ואחר כך ישא אשה. ואף שלמה אמר בחכמתו (משלי כד, כז): 'הָכֵן בַּחוּץ מְלַאכְתֶּךָ וְעַתְּדָהּ בַּשָּׂדֶה לָךְ אַחַר וּבָנִיתָ בֵיתֶךָ', הכן בחוץ מלאכתך זה בית, ועתדה בשדה לך זה כרם, אחר ובנית ביתך זו אשה וכו'".

הרמב"ם בהל' דעות (ה, יא) הביא ענין זה להלכה, וז"ל: "דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה ואחר כך יקנה בית דירה ואחר כך ישא אשה, שנאמר מי האיש אשר נטע כרם ולא חללו, מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו, מי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה. אבל הטפשין מתחילין לישא אשה ואחר כך אם תמצא ידו יקנה בית ואחר כך בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה וכו'". ותמהו מפרשי הרמב"ם על דבריו אלו, שאינם כדברי הגמרא דלעיל שבנין בית קודם לנטיעת כרם.

הג"מ רבי יחיאל יעקב ויינברג, בעל 'שרידי אש' זצ"ל, מביא קושיא זו בשו"ת שלו (מהדו' וינגורט ח"ב עמ' תקפד, וב'לפרקים' ח"ב עמ' תשעו עיי"ש) ומשיב דהא חילול כרם היא בשנה רביעית אבל חנוכת בית היא בשנתו, אם כן כבר קדם ונטע כרם ואחר כך בנה בית. וכיון בזה לדברי חת"ס ב'תורת משה' (כאן) ועוד מחברים.

ובעניותן לא ניחא לן כ"כ בתירוץ זה, דהא הכהן אינו מדבר לאדם אחד שגם בנה וגם נטע וגם ארס, אלא מדבר לכל אחד מהנאספים בעורכי המלחמה שעשו חד מג' דברים הללו, א"כ מהיכא פסיקא לן שהנטיעה היתה קודם, והרי גם אם נטע אתמול חוזר היום מעורכי מלחמה ואע"פ שלא יחלל הכרם אלא בשנה רביעית, א"כ איבעי ליה לכתוב לדבר בנוטע תחילה שכך הוא סדר החיים לבעלי דעה כדברי הרמב"ם.

ובהורמנא דרבנן נראה דהרמב"ם מחלק בין הזמן שרוב ישראל שרויים על אדמתם איש בנחלת אבותיו לבין זמן הגלות. ודיבר הכתוב בהווה והרמב"ם בהווה שבזמנו, הא לן והא להו. דהכתוב מדבר בארץ ישראל, ולאחר שכבשוה וחלקוה, דהא במלחמת הרשות מיירי הכתוב הכא, ויש לכל אחד מישראל נחלת אבות, וכשבא לבנות בית אינו צריך אלא ללקט אבנים וטיט ולבנות ואין ההוצאה מרובה כ"כ. אבל הרמב"ם בהל' דעות מיירי בזמן הזה בגלות בכל שאר ארצות, שנעקרו ישראל מנחלתם ועד שתשיג יד אדם בית דירה יש לו לקבץ על יד על יד סך גדול כדי שלא יתמסכן בבנין, ועל כן דרך ארץ שיעסוק אדם בפרנסתו תחילה ואחר כך יתעסק בבית דירתו. ובהא מבואר מה דשינה הרמב"ם הלשון מהכתוב ומהגמרא, וכתב "יקבע לו אדם מלאכה כו' ואח"כ יקנה בית דירה", על שום מה עזב לשון בנין שבכתוב ובגמרא ותפס לשון קנין, אלא כאמור דמיירי בזמן הגלות, דאין לנו נחלה לבנות בה.

וצ"ל הטעם דבארץ ישראל הסדר שבית קודם לכרם, י"ל דבעל בית יותר בקל יוכל למצוא פרנסת עצמו, אבל כשאין לו בית מסתמא סמוך על שולחן אביו ועובד עמו בכרמו ועד מתי לא יעשה לביתו. אבל בחו"ל דהיות בעל בית הוא משא כבד ראוי להתחיל בכרם, והיינו דהדרך הקצרה לנישואין, בא"י מתחילה בבית ובחו"ל בכרם. כנלענ"ד.

gh