וְעָמְד֧וּ שְׁנֵֽי־הָאֲנָשִׁ֛ים אֲשֶׁר־לָהֶ֥ם הָרִ֖יב לִפְנֵ֣י ה֑' לִפְנֵ֤י הַכֹּֽהֲנִים֙ וְהַשֹּׁ֣פְטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יִהְי֖וּ בַּיָּמִ֥ים הָהֵֽם: (שופטים יט, יז)

קושיות בדברי רש"י ויישובן, ועיון בעומק הדין דהרגו אין נהרגין ובדברי רמב"ן בזה

מפרש רש"י: "ועמדו שני האנשים, בעדים הכתוב מדבר כו'. אשר להם הריב, אלו בעלי הדין. לפני ה', יהי דומה להם כאילו עומדין לפני המקום כו'".

כמה תמיהות יש לברר בדברי רש"י ובפסוק:

א. רש"י מפרש כי 'שני האנשים' הם העדים המוזמים 'ואשר להם הריב' הם בעלי הדין, ומפרש 'שפתי חכמים' (ע"פ רא"מ): "וכאילו אמר ועמדו שני האנשים ואשר להם הריב", ואם כן תמוה למה לא אמר הכתוב בהדיא כן בוא"ו החיבור, דלא הוי וא"ו יתירא, וכי היכי דדרשינן בכל מקום וא"ו יתירא הכא אית למידרש וא"ו חסירה, ומה בא זה לרמז.

ב. בכל עדות מוזמת ישנם שני דיני תורה. דין תורה ראשון הוא בין תובע ונתבע והעדים באים להעיד לטובת התובע, ואם עדות על עבירה היא, הדין הוא בין העדים לנתבע. דין התורה השני עיקרו הוא בין שני כיתי העדים והעדים השנים באים להזים את הראשונים. הפסוק דידן מיירי בדין התורה השני, כדבר משנה (מכות א, ו): "אין העדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין".

א"כ יש לתמוה, מה ענין אותם 'אשר להם הריב' לדין תורה זה, והרי עיקרו הוא בין ב' כיתי העדים המזימים והמוזמים, ואיבעי למיכתב 'ועמדו ד' האנשים אשר להם הריב', כי הריב הוא בין ד' העדים הראשונים והשניים, והנידון טוב שיעמוד שם שמא יצטרכו הבי"ד לשואלו בפרטי המעשה, ואולם משמעות הכתוב כאילו הוא צד משני הצדדים בדין זה. ועוד דאם 'אשר להם הריב' הם בעלי הדין, לא היה צריך להיות ל' רבים, אלא 'ואשר לו הריב', כי אם בדיני נפשות היה הדין הרי אין כאן אלא עדים ונתבע, ואפילו בדיני ממונות דאיכא תובע ונתבע מה ענין להזכיר התובע דאינו לא זוכה ולא מתחייב בדין זה, ואולי ראוי לענשו על ששכר עידי שכר או פיתה אותם אך במה הוא צד לדין תורה זה.

ג. שאלה כללית בדין זוממין: בכל מקום בתורה מעשה חמור ממחשבה, והכא אשכחן איפכא, דהתורה חייבה על ההזמה, ואף דהוי כעין מעשה שהרי נגמר הדין על פי עדותם, מ"מ עודנו חי. ומאידך אם הרגו אין נהרגין, ואמנם ילפינן הדבר מקראי אך מה סברא יש לומר בזה, דהא דלכאורה ק"ו הוא.

ואם ניתנה רשות, נראה דבמה שהתורה החסירה הוא"ו רמזה שהמכוון בפסוק זה הוא לא רק לדינא תניינא אלא גם לדינא קמא שבין העדים והנתבע. ואף דעיקר קרא מיירי בדין שני כדילפי חכמים, והדבר מוכרח גם בסברא כי לא יתכן דמיירי בדין קמא וגזרינן מיתה על הכוונה בלא המעשה של גמר דין, שהרי שמא יחזור בו העד ברגע האחרון מכוונתו, וכמו שלא יתכן עונש מיתה לרודף אחר הנפש להרגה ובא מציל והציל את הנרדף באחד מאברי הרודף או בגבורת זרועו בעלמא, לא נימא שנדון את הרודף למיתה כרוצח שהרי הוא זמם לרצוח נפש. מ"מ הכתוב בשינויי הלשון רמז גם לדינא קמא, ורצון התורה ברמז הזה לתת טעם בשאלה הכללית שהזכרנו. וברמז זה כשאמר הכתוב 'ועמדו שני האנשים' כוונתו בשני האנשים כל אחד משני העדים המוזמים מול הנידון, כי כל אחד מהעדים המוזמים נכנס לדין נפשות בינו לבין הנידון, כי אם יגמר הדין על פיו ויוזם הוא מת תחתיו והריב הוא בין שניהם, והם עצמם (העד והנידון) המה 'אשר להם הריב'. והמשך הכתוב בא לבאר טעם החומרא בעד זומם וקאמר 'לפני ה'', ו'לפני הכהנים והשופטים', לומר כי זה העד הזומם הוא מחלל את השם בשאט נפש, כי הקב"ה קבע כהנים ושופטים לישראל לעשות צדקה ומשפט ולעשות שלום בעולם וזה הזומם מהפך אותם לקרדום לעשות מרמה ורשעה וחנופת הארץ, ואינו נסוג אחור מידיעתו כי בקרב אלקים ישפוט ושכינה כביכול מתייצבת בבית דין, ולכן דינו קשה.

ובמהלך זה נראה, דהעד הזומם נידון כאילו הוא עצמו עשה את העבירה שהעיד על חבירו שעשאה, דאם למשל העיד על הנידון שחלל שבת בהתראה, ונגמר הדין על פיו, אינו נידון בתורת רוצח אלא בתורת מחלל שבת, כי במה שבשאט נפשו אינו משגיח בשכינה העומדת שם ולא איכפת לו ממה שגורם מיתה לחבירו וגורם לו חרפת עולם להיות נסקל בישראל, הוא מזלזל ומבזה בתכלית הביזוי את חומר העבירה שהתורה החשיבה לעוון חמור שיש עליו דין מיתה, ונחשב הזלזול הקשה כעובר עבירה זו ונידון עליה, כי השבת היא אות והמחלל את השבת מבזה את האות ועל זה נידון, וזה העד אשר חילל את השם וחילל את הקדשים נחשב ונידון כמחלל שבת לא פחות ממי שהעביר ד' אמות ברשות הרבים. וכיו"ב בשאר עבירות, וגם בעריות הזלזול בשאט נפש בציווי המקום ובחומר העבירה היא קשה כעבירה גופא מעין בחינת הרהורי עבירה קשים מעבירה. ומשמעות 'וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו', דכאשר זמם לעשות לאחיו להיות באשמה חמורה זו ולמות עליה כן יעשה לו להיות באותה אשמה ולהיות נידון בה כאילו עשאה.

ולדרך זו יש לומר הטעם דאם הרגו אין נהרגין, דכיון שהנידון מת על ידו, שוב אין יכול להיות נידון כמחלל שבת אלא דינו כרצחן, שהרי הרגו. ועד שלא הרגו היה האשם הראשון שיש להפרע ממנו בדיני בין אדם למקום, על החילול השם וביזוי התורה, ונקבע עונש הביזוי לפי מה שזמם על חבירו כמבואר, אבל עכשיו שהרגו, חוזרת לראש חובת הפריעה מן הרשע לענין הרצחנות, כי קול דמי אחיו צועקים מן האדמה, ולאדמה לא יכופר עד שלא ינקם דמו מן הרוצח. ואולם בתורת רוצח גם אינו נידון שהרי לא הרגו בידיים, והגורם מיתה לחבירו שופך דמים הוא ועון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים ואין בו מיתת בית דין (רמב"ם רוצח פרק ב, הל' ב), ועל ידי הדין של הרגו אין נהרגין משתייר דם הנקי כמזכרת עון והתראה לדור, וראה עוד להלן ומש"כ בדברי הרמב"ן כאן. [ושוב אחר כתבי ראיתי ב'באר הגולה' למהר"ל (באר השני, פרק ב) דברים חיים וקיימים בענין זה באריכות, בביאור איך שמחשבת העד הזומם נהפכת עליו ונידון על מחשבתו, ונר' דמה שכתבתי נכנס בפתח שפתח רבינו המהר"ל אבל לאו דהן הן הדברים, והדורש יעיין שם ויוסיף לקח, ואין בכוחי להאריך].

ומיהו עדיין היה אפשר שהתורה תחמיר ברצחן שהמית ע"י עדות שקר, וכעין שהחמירה בהזמה שנידון על המזימה בלא מעשה גמור, תחמיר גם כשהרגו ע"י עדותם ידונו כהורגים בידיים. אך ידועים דברי רמב"ן כאן בטעם הרגו אין נהרגין שאם נהרג הנידון יש לומר שבעוונו מת ואילו היה צדיק לא יעזבנו ה' בידי שוטני נפשו, ולא יתן ה' השופטים הצדיקים העומדים לפניו לשפוך דם נקי כו', עיין בגוף דבריו. ויש לשאול על דבריו, דהא לא כל הדורות שווין, והכתוב רומז כאן: 'הַכֹּהֲנִים וְהַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר יִהְיוּ בַּיָּמִים הָהֵם', ומפרש"י: יפתח בדורו כשמואל בדורו, והדורות פוחתין והולכין ועד שבימי ישעיהו נאמר (ישעיה א, כג): 'יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא־יָבוֹא אֲלֵיהֶם', ואיך נחזיק את הדיינים בכל הדורות שלא יבוא מכשול על ידם. ואפילו בדורות שאין הדיינים רשעים ממש ח"ו כדורו של ישעיה, מ"מ גם בדור הנחשב בינוני מאחר שאינם צדיקים ממש במה יזכו שלא יצא מכשול על ידם, ועד שנחזיק הנהרג בעדות שקר כי בעוונו מת, ובזה יסוב פגם משפחה לכל זרעו להחשב כנסקל לבית דין.

ואחר קידה והשתחוויה מרחוק ונטילת הורמנא, ואחר התאבקות בעפר שלפני רגלי רבינו רבן של ישראל הרמב"ן ז"ל, אולי יתיר להעמיד דבריו בדור כשרים וצדיקים, אבל בדור של בינונים ולמטה, אף דהדין דהרגו אין נהרגים קיים, מ"מ הטעם מתהפך, דבדורות היורדים הטעם דאין נהרגין הפוך, דאילו היו המזימים נהרגין על ידי בית דין, היו בית דין וישראל סומכים במחשבתם שנעשה הצדק וליבם מבטיחם כי ידינו לא שפכו את הדם הזה, וכשם שנגמר הדין למטה כך נסגר הפנקס למעלה. ובא הדין של הרגו אין נהרגין להורות שעל הדיינים להשיב אל ליבם למה אִינה ה' לידם לפסוק מיתה על נקי, ואיך לא הרגישו שהדין מרומה, ומאחר ששגו בדינא קמא שוב אין ראוי להרוג את הנפש בדינא תניינא דידהו. ובעניותן לא מצאתי ליישב דילמא חמורה זו אלא בהכי, ואם שגיתי ה' הטוב יכפר בעד.

gh