תָּמִ֣ים תִּֽהְיֶ֔ה עִ֖ם ה֥' אֱלֹהֶֽיךָ: (שופטים יח, יג)

קושיא בשיטת הבטחון לפי דעת רבותינו ויישובה, ועיון בשתי השיטות בבטחון והנקודה המשותפת בשניהם

בספר חרדים (מ"ע פרק א, סעי' כא) למד מהכתוב דידן למצוות בטחון בה' מדאורייתא, וז"ל: "ומעלת שלמות הבטחון בו ית' מצוה שנית שנאמר תמים תהיה עם ה' אלהיך וכו', ומינה נלמוד דמצוה לבטוח בו ית' בכל לב בכל ענייני העולם כמפורש בקבלה ברוך הגבר אשר יבטח בה' ארור הגבר אשר יבטח באדם כו'", עיי"ש. ויש סברות אחרות בראשונים ואכ"מ.

בגדר מצוות הבטחון מצינו שיטות חולקות בין גדולי ישראל, בין בדורות ראשונים ובין בגדולי הדורות האחרונים. השיטה המקובלת בידינו והמבוארת בשיחת רבה"ק האדמו"ר מליובאוויטש זי"ע ('לקוטי שיחות' חלק לו, שמות שיחה א), ש"מידת הבטחון אינה רק אמונה ביכולת ה' להטיבו ולחלצו מצרה כו', אלא שבוטח בה' שכן יעשה בפועל". ומאידך מפורסמים דברי הגאון חזו"א זצ"ל, בקונטרסו 'אמונה ובטחון' (פרק ב, אות א), וז"ל: "טעות נושנת נתאזרחה בלב רבים במושג בטחון כו' להאמין בכל מקרה שפוגש האדם והעמדתו לקראת עתיד בלתי מוכרע כו' כי בטח יהיה הטוב כו', ואין הוראה זו בבטחון נכונה שכל שלא נתברר בנבואה גורל העתיד, אין העתיד מוכרע וכו', אבל ענין הבטחון הוא האמון שאין מקרה בעולם, וכל הנעשה תחת השמש הכל בהכרזה מאתו ית'".

ומי יהין לבו לדבר בדבר שנתחבטו בו גדולי עולם, ועל כך אמרו בלום פיך מלדבר ולבך מלהרהר ואם רץ לבך שוב למקום, אך תורה היא ולימוד היא צריכה, ולא באתי לכאן אלא מתוך קושיא שהקשה לי ת"ח אחד על שיטת רבותינו במידת הבטחון, וכאשר עמלתי לתרצה מצאתי כי באמת בפנימיות הדברים אפשר לקרב השיטות, ויעזרני השי"ת שאכנס בשלום ואצא בשלום, אכי"ר.

שאלני חכם אחד: לדבריכם שהבטחון הוא ש'ודאי יהיה טוב', מהי הסיבה ומהו המסובב, האם מפני שודאי יהיה טוב אתם בטוחים שיהיה טוב, או שמא מפני שאתם בוטחים שודאי יהיה טוב באמת כך יהיה. והנה בשיחת רבה"ק זי"ע הנזכרת מבאר בארוכה דמצות הבטחון היא עבודה בפני עצמה, כלומר נוספת למצות אמונה, וענין הבטחון דע"י שהאדם נסמך ונשען על הקב"ה עד שישליך כל גורלו ביד השם, ובוטח בו שייטיב לו בטוב הנראה והנגלה אזי ההנהגה עמו מלמעלה היא מדה כנגד מדה, שהקב"ה שומרו ומרחם גם אם ע"פ חשבון אינו ראוי לכך, שיהיה טוב לו, ובטוב הנראה והנגלה דוקא. הרי הדברים ברורים וגלויים שהבטחון קודם, והטוב הוא כעין תוצאה.

אך קוטב כוונת שאלת השואל בקושייתו היא, דאיך יתכן בטחון בדבר שאינו מוכרע, אשר רק על ידי עבודת הבוטח נפעלת התוצאה לטובה. כי נמצא שבעת שמתרגשת צרה על הבוטח ומפנה דעתו להשען על ה' ולבטוח בו, בתחילת הדבר אין הבטחון מושרש במציאות, והוא כמשלה עצמו ואת אחרים שהוא בטוח בדבר שלאמיתתו עדיין מוטל בספק, שהרי רק על ידי עוצם הבטחון שלו אז יתעורר עליו חסד מלמעלה להכריע משפטו בטוב הנראה והנגלה.

ובאמת כד הוינן בה בקושיא זו לתרצה, לא הוקל לי, כי אלימתא היא, ואדרבה נתעצמה לי, דלכאורה כיון דלולי הבטחון של הבוטח אין התוצאה החיובית מובטחת, נמצא דאין כאן בטחון אמיתי, אלא ח"ו תכסיס ותחבולה כיצד יוכל האדם למלאות משאלות ליבו לטובה, וצריך הבחנה והבדלה חדה ונוקבת, בין מידת הבטחון שהיא מצוה קדושה, לבין, להבדיל, שיטות חולין של רופאי נפש ורופאי אליל של 'מחשבה חיובית' ו'מחשבה יוצרת מציאות' וכדומה.

ועוד קשה, דחזינן הרבה צדיקים שהיו בעת צרה, בני עליה שודאי היה בטחונם שלם, ואעפ"כ לא נסתיים המעשה כפי המקווה, ועל כרחנו לומר שנידונו בעוון הדור וכדו', ומעתה התינח צדיקים ובעלי דרגה, ומה יעשה אדם שומר תורה וירא שמים שעדיין לא הגיע למעלות הצדיקים ובעת צרה נתן בטחונו בה' כפי כוחו, ואעפ"כ לא אסתייע הדבר, וכפי דחזינן דגם בין יראים ושלמים לא כל המשאלות מתמלאות לטובה באופן הנגלה, ואיניש ידע בנפשיה כי לא בעוון הדור הוא לוקה אלא בחטאו נענש, אם כן נמצא כמעט על כרחו תוהה על הראשונות על שלא היה בטחונו שלם, ונמצאו ידיו רפות מלהתאמץ בבטחון בכל עקא שלא תבא עליו לעתיד.

ובשיחת הקודש של רבה"ק הנזכרת לעיל, לא מצאתי דיבור מפורש בדילמא זו של סיבה ומסובב בענין הבטחון, אך אחר העיון נראה למצוא דרך הבנה נכונה בדבר, על פי המבואר שם.

כ"ק אדמו"ר זי"ע מבאר שם ענין הבטחון ע"פ מענה כ"ק אדמו"ר הצמח צדק זי"ע, שהשיב לאחד שביקש רחמים על חולה מסוכן ח"ו, והשיב: "טראַכט גוט וועט זיין גוט" (Zחשוב הטוב, ויהיה הטוב), ומסביר רבינו ש'טראכט גוט' אינה מחשבה בעלמא מתוך מנוחת הדעת, אלא היא עבודה ויגיעה בנפש, ואין זה ענין צדדי לבד בבטחון, אלא הוא גדר הבטחון שנצטוינו עליו, שע"י עבודה ויגיעה בנפשו, הקב"ה רואה בטחונו וחונן אותו בחסדו בטוב הגלוי.

עפ"ז נראה הנכון, דמי שאינו בוטח בה' בדרך זו, אלא בוטח בדרך של 'טראכט גוט וועט זיין גוט' כמילולו – במחשבה ודיבור בעלמא בלא עבודה ויגיעה בנפש, הנה לא די שאין זו מצות הבטחון לאמיתתה, אלא אין כאן בטחון כלל, והיפך ממש של הכוונה במאמר הצמח צדק.

ואם בעניות דעתי זכיתי להבין עומק דברי קדשו של רבה"ק בשיחת הקודש, יש לומר דנקודת ענין הבטחון אינה 'ודאי יהיה טוב' אלא: 'ודאי הקב"ה יעשה הטוב', ונפק"מ גדולה ביניהם, כי הוודאות בהכרה שהקב"ה ודאי יעשה הטוב, אינה באה כידיעה הבאה מלחישת מלאך ששמע מאחורי הפרגוד, ובאמת אין בה מאומה מידיעת העתיד, אלא היא בטחון, בדרך משל, של בן הסומך על אביו בדבר שהוא דואג ממנו, ובאופן שההורמנות והשררות להכריע בדבר היא כולה בידי אביו, והוא בוטח בו שיכריע בדבר לטובתו ואף כי פעמים לא כיבדו ככל הראוי כו', הנה מעוצם האהבה שביניהם בטוח הוא בזאת שיפסוק לטובתו. ואין מקום לטענה על הבן במה הוא בטוח וכי נביא הודיעו שכך יהיה, כי אין בטחונו בעתיד אלא באביו.

מעתה, בטלה הקושיא דאיך בתחילת הבטחון אין כאן אשליה ובטחון בדבר שעדיין מוטל בספק, כי אין בטחון הבוטח במה שיהיה, אלא בטחון גמור במה יעשה הקב"ה. ומעתה ממילא גם מתבהרת התהום הפעורה בין המצוה הקדושה מצות הבטחון, לבין להבדיל השיטות של 'מחשבה חיובית' (אשר מהן כתכסיסים לריפוי הנפש ויש להתירן בתורת רפואה, ומהן שרגליהן יורדות מות לדרכי מינות ואכ"מ), כי אין בבטחון מקום לטכסיסים, שהרי עיקרה טהרת הלב ובטחונו ביוצרו, וה' יראה ללבב, וכפי אמיתות בטחונו כך ריבוי החסד הנמשך עליו.

ומשבאנו לכאן נראה דגם לפי קבלתנו במצות הבטחון, מה שכתב החזו"א זצ"ל, דמצות הבטחון "האמון שאין מקרה בעולם, וכל הנעשה תחת השמש הכל בהכרזה מאתו ית'", גם לדידן הוא בכלל מצות הבטחון. די"ל דתרי גווני בטחון איכא. יש בטחון שהוא הכתוב ב'ספר המדע' שבנפש ויש בטחון שהוא הכתוב ב'ספר אהבה' שבנפש. וכמו שבענין אהבת ה', ישנם ב' אופני אהבה, 'אהבה כמים' ו'אהבה כרשפי אש', ואהבה כמים היא משולה באהבת אב ובן שהיא קבועה, ואהבה כשרפי אש משולה באהבת איש ואשתו, שיתכנו בה עליות וירידות. כמו כן נימא בבטחון תרי גווני, 'בטחון כמים', ו'בטחון כרשפי אש', ושתי מידות בטחון אלו עומדות זו לצד זו, והם תשובה לשתי שאלות שונות שאדם נשאל בנפשו. שכאשר נפשו שואלת 'מה יהיה', התשובה באה מספר המדע שבנפש, והיא: 'מנוחת נפש הבוטח' וכו', שכל זמן שלא נתבשר ע"י נביא אין ידוע מה יהיה, ואין הבטחון ח"ו חילוף לחכמת האסטרולוגיה לדעת העתיד, והיא 'בטחון כמים' שהיא קבועה ועומדת בכל הרפתקי דעדו עליה דאיניש בין לטוב ובין למוטב. וכאשר שואל בנפשו 'כיצד ינהג בי הקב"ה', אז באה התשובה מספר אהבה שבנפש, והיא 'בטחון כרשפי אש' הבוערת בו בעת צרה ומצוקה, ואין כאן מנוחת נפש, אלא סערת נפש הבוטח בעבודה ויגיעת נפש, כי ודאי יביא עלי אך טוב וחסד בטוב הנראה והנגלה תמיד כל הימים.

ועוד ראוי לומר, דהבטחון שהוא בחינת 'ספר אהבה' הוא הנדרש והנצרך ביותר לפני התוצאה, והבטחון שהוא בחינת 'ספר מדע' הנדרש והנצרך ביותר לאחר התוצאה, כי אם ח"ו לא התמלא מבוקשו כפי שייחל ובטח, אינו נואש ח"ו מבטחונו, אלא מתחזק באמונתו שאין מקרה בעולם, ושכל הנעשה תחת השמש הכל בהכרזה מאתו ית', ועתה שעלה הדבר כפי שעלה, מתחזק בבטחונו שהטוב האמיתי עבורו הוא לא מה שהיה סבור אלא מה שהקב"ה ברר בשבילו.

ומאידך נראה, דגם מה שכתב החזו"א "טעות נושנת נתאזרחה בלב רבים" וכו', הטענה מכוונת בעיקר נגד הרעיון שהבטחון עצמו בלא עבודה ויגיעה הוא המצוה, כי דרך זו מורה שהבטחון הוא מעין צפיית העתידות, ועל דרך זו תופסת הטענה שגורל העתיד לא נתברר בנבואה, אבל כשאין הבטחון בטוב הודאי מבוסס על צפיית או ידיעת העתיד, מה ריעותא יש בו. דהא ודאי גם לשיטתו אי אפשר שמצות הבטחון דיה במה שיש לו "אמון שאין מקרה בעולם, וכל הנעשה תחת השמש הכל בהכרזה מאתו ית'", ואחר שהתוודע למחשבה זו יוכל לסמוך על 'מנוחת נפש הבוטח' להתנהל על מי מנוחות ולחזור לענייניו כשאר הימים, חס ושלום, כי בודאי גם לשיטתו חייב לרוות נפשו בכל עת צרתו במחשבה ובאמון שאין מקרה בעולם ושהכל בהכרזה מאתו ית'א), ואם כן שני הבוטחים קרובים זה לזה.

ויתקיימו בהם ובנו רינת דוד ע"ה (תהלים לג, כ־כב): "נַפְשֵׁנוּ חִכְּתָה לַה' עֶזְרֵנוּ וּמָגִנֵנוּ הוּא. כִּי־בוֹ יִשְׂמַח לִבֵּנוּ כִּי בְשֵׁם קָדְשׁוֹ בָטָחְנוּ. יְהִי־חַסְדְּךָ ה' עָלֵינוּ כַּאֲשֶׁר יִחַלְנוּ לָךְ".

gh