שופטים
א. מאחר שמינוי מלך מצות עשה למה לא נצטוו בה מיד אחר מתן תורה וייעשה משה מלך בכתרו ככל חוקתו ומשפטו. ב. ענין הקצף שהיה על ישראל שבקשו מלך בימי שמואל. ג. ענין הפילוג שעשה רבנו הקדוש בפטירתו בין הנשיאות לראשות הישיבה
בספרי (כאן, קנז ד"ה ד"א): "שם תשים עליך מלך, מצות עשה". וברמב"ן (כאן): "והיא מצות עשה שיחייב אותנו לומר כן אחר ירושה וישיבה". ויש להבין טעם מה שמצוה זו היא אחר ירושה וישיבה, ואמאי לא נצטוו להמליך עליהם את משה, שהרי הוא אשר מוציאם ואשר מביאם ועשה מלחמותיהם עם עמלק ועם סיחון ועוג, והיה מעותד לעשות מלחמות ל"א מלכי כנען לולי מי מריבה, ואמאי לא נעשה כל זאת בהיות כתר מלכות על ראשו, וכל שכן אחר שמצינו דבכמה מקומות נקרא משה מלך (והאריכו רבותינו בזה ואכ"מ), אם כן אמאי לא נבחר ליעשות מלך ממש ככל חוקתו ומשפטוא).
והנראה לענ"ד בהורמנא דרבנן, דאילו נבחר משה למלך מתחילת היות ישראל לעם, הרי לאחר ימים ושנים בהתעמעם רושם המאורעות היתה מראית עין והרהור לב אשר ככל הגוים בית ישראל, שהתעורר העם אל חירותו, כדרך העמים המשועבדים שפעמים מורדים במשעבדיהם ונותנים ראש לעצמם ונוצחים. ולכן גזרה חכמתו ית' שלא יעמוד מלך לישראל עד אחר שישלים הקב"ה לישראל כל אשר הבטיח לאבותיהם להוציאם ברכוש גדול ולהנחילם ארץ כנען לגבולותיה, ויכירו ישראל וכל באי עולם שאין הם אומה כשאר אומות, אלא הקב"ה בעצמו פשט ימין קדשו לקחת לו גוי מקרב גוי באותות ובמופתים, במצרים, במדבר ובכיבוש הארץ ויישובה ולא הפקיד השררה ביד בשר ודם להקרא מלך שידמו בני אדם שהוא העיקר בדבר. ודבר זה מוטעם בתוארים שמצינו בתורה למשה "עֶבֶד־ה'" (לד, ה), "אִישׁ הָאֱלֹהִים" (לג, א), להביע אומר כי שליח המקום הוא בכל מעשיו.
ועל כן משה ויהושע שהיו עם הדור אשר יצא ממצרים ונכנס לארץ לא נתמנו להיות מלכים ממש על ישראל, כדי שיכירו כל באי עולם כי לה' המלוכה, וכדפי' רש"י עה"פ (להלן כג, כב): "אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם" וז"ל: "אתה אמרת (כב, ה) 'הִנֵה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם', לא יצא מעצמו אלא האלהים הוציאם", הרי שכבר בדור המדבר החל הלעז של 'עם יצא ממצרים' והוצרך הכתוב להוציא מליבם של האומות, וגם מה שלא נעשו משה ויהושע מלכים בכלל טעם זה.
ואע"פ שהיו כעין מלכים כל אחד בדורו לעשות דיניהם ולהלחם מלחמותיהם, מכל מקום היתה מידת המלכות באתכסיא, ולא באה לידי גילוי אלא לפי צורך השעה, כגון מלחמה או מרידה (כגון קורח), אבל בשאר העתים היו מוכתרים בכתר נשיאות ולא כתר מלכות. כתר נשיאות עניינו כתר תורה, לשפוט בין איש לרעהו כדין תורה, ולהורותם דרכי ה', וכתר מלכות, להיות המוציא והמביא והלוחם מלחמות ישראל ומתקן יישובם בארץ (כגון תקנות יהושע, ב"ק פא,א)ב).
וי"ל דשלמות מצות מינוי מלך כפי רצון התורה, שיהיו שני הכתרים – כתר מלכות וכתר נשיאות – מונחים שניהם על ראש האחד. וכגון דוד המלך, שהיה גיבור ואיש מלחמה, ונאמר בו (דבהי"א כב, ח): "וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ", ומאידך היה אביר בתורה וראש בי"ד, שאמרו עליו חז"ל שהיו ידיו מלוכלכות בדם בשפיר ובשליא לטהר אישה לבעלה, וכל דבר היה נמלך ברבו לומר יפה דנתי יפה חייבתי יפה זיכיתי כו' (ברכות ד,א). וכן שאול גבור מלחמה ככתוב מקרא מלא (ש"א יד, מז): "וְשָׁאוּל לָכַד הַמְּלוּכָה עַל־יִשְׂרָאֵל וַיִּלָּחֶם סָבִיב בְּכָל־אֹיְבָיו במואב ובבני עמון ובאדום ובמלכי צובה ובפלשתים וּבְכֹל אֲשֶׁר־יִפְנֶה יַרְשִׁיעַ", וגם היה תלמיד חכם כדאמר בפסיקתא דר"כ, בזכות מה נמשח ומלך מיד, רשב"ל אמר שהיה בן תורה, כדכתיב (משלי ח, טז): "בִּי שָׂרִים יָשׂרוּ" וכתיב (שם, טו): "בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ". וזכה לרוה"ק כדכתיב (ש"א י, י): "וַתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים", ואין הקב"ה משרה שכינתו אלא על מי שהוא גבור ועשיר וחכם ועניו (נדרים לח,א).
ועל כן סמכה התורה מצות מינוי מלך עם מצות המלך לכתוב ספר תורה, ומפורש בכתוב טעם המצוה (דברים יז, יט) "וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל־יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת־ה' אֱלֹהָיו" גו', ללמד שאין מלך ישראל כמלכי אומות העולם לתפארת ותהילת המלחמות אלא בעבור להנהיג את עצמו ואת ישראל עמו בדרכי ה' להתעלות בעבודתו ובתורתו. אם כן היה ראוי שהשופט עצמו יהיה מלך.
אך מטעם המבואר למעלה לא היה נרצה לפני המקום שיתכתרו משה ויהושע בכתר מלכים, וגם מטעם זה אין מצות מינוי מלך אלא לאחר ירושה וישיבה. ואולם לו השלימו ישראל מצוותם להוריש את כל עמי כנען מן הארץ ולהכריתם כבר בימי יהושע, היתה באה העת שיתחברו שני הכתרים בשופטים שעמדו אחריהם שיהיו גם שופטים וגם מלכים, ואולם הואיל ולא עשו כן ככתיב (תהלים קו, לד): "לֹא־הִשְׁמִידוּ אֶת־הָעַמִּים אֲשֶׁר אָמַר ה' לָהֶם", נדחתה מצות מינוי המלך עד ימי שאול ודוד שבימיהם השלימו כיבוש הארץ, וכיבואר.
ובמהלך זה יש לבאר חטא ישראל במה שדרשו מלך בימי שמואל, והרמב"ן עה"פ (בראשית מט, י): "לֹא־יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה", כתב דהמלכות בירושה לשבט יהודה, וא"כ למה בחר המקום בשאול למלך על ישראל תחילה, והוא משבט בנימין, וכתב: "וענין שאול היה, כי בעבור שדבר שאלת המלכות בעת ההיא נתעב אצל הקב"ה, לא רצה להמליך עליהם מן השבט אשר לו המלכות שלא יסור ממנו לעולמים, ונתן להם מלכות שעה [...] והיה כל זה מפני שהיה שמואל שופט ונביא ולוחם מלחמותיהם על פי ה' ומושיע אותם, ולא היה להם לשאול מלך בימיו, כמו שאמר להם (ש"א יב, יב) וַה' אֱלֹהֵיכֶם מַלְכְּכֶם, והקב"ה אמר לו (שם ח, ז) לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ כִּי־אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם, ולפיכך לא נתן להם מלכות של קיימא".
ואחר דבריו הקדושים והמאירים עדיין יש להבין, דהא ודאי מצוות מינוי המלך נוהגת גם בדור שהשופט אשר יהיה בימים ההם הוא אדם השלם שופט ונביא וכו' ככל המעלות שהזכיר הרמב"ן, ואם כן למה תהיה עצם בקשת מינוי מלך בדור שהשופט בו ראוי כדבר נתעב.
וצ"ל כוונת הרמב"ן דאילו ביקשו שיתמנה שמואל עליהם למלך היה הדבר רצוי ומקובל, והיה ראוי לכך שהרי כתב שהיה לוחם מלחמותיהם ומושיעם, אלא שביקשו לעצמם איש אחר למלכות, ובזה חטאו, כאמור: 'לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ כִּי־אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם'.
וענין המאיסה, כי תוכן מצות מינוי מלך הוא כאמור החיבור בן כתר תורה לכתר המלכות, לומר שאמנם ישראל משימים עליהם מלך ככל הגוים, אך באמת שונה הוא במהותו מכל המלכים, כי כל המלכים לבם נתון בסוסים בזהב ובנשים ומלך ישראל מורחק מכל אלה וקורא כל ימי חייו בספר התורה שכתב ותפקידו ומשאת נפשו למשוך לב ישראל לעבודת ה' ויראתו. וכשביקשו למנות להם מלך בימי שמואל היתה מגמתם להעמיד מחיצה בין התורה והמלכות, וזה עצמו היתה הליכה בחוקות הגוים, ומאיסה נגד ה' ונגד נביאו.
והתכנית האלקית היתה שמינוי המלך יבוא אחר סיום כיבוש עמי כנען וכריתת עמלק והכנעת העמים מסביב, כמבואר, להודיע כי ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר, וכי לה' המלוכה ומושל בגוים, ורק אחר שהשלים המקום להנחילם הארץ ולהושיבם בבטח מכל שונאיהם, רק אז נצטוו למנות להם מלך שיורם דרכי ה' ועבודתו, והוא גם מלך מוכן ליום מלחמה שלא תבוא.
אך באשר בני דורו של שמואל דרשו ממנו במפגיע למנות להם מלך, וגם אחר שדבר שמואל עמהם דברי כיבושין להניאם מכך לא נתפייסו, קבל המקום תביעתם, כי בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, ואם לא יתנו לו מבוקשו כל תקלה שתארע לו יתלנה במה שלא מלאו רצונו. וגם תלו בקשתם במה שלא הלכו בני שמואל בדרכו, ואילו סרב להם היה דומה כמכסה עליהם ומבקש להורישם השופטנות אחר מותו ואע"פ שאינם ראויים. לכן ציוהו המקום (שם ח, ט): "וְעַתָּה שְׁמַע בְּקוֹלָם אַךְ כִּי־הָעֵד תָּעִיד בָּהֶם וְהִגַּדְתָּ לָהֶם מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ" גו'. והיתה אותה השעה דומה כשעה שבקשו ישראל במדבר לשלוח מרגלים, והיה הדבר ניכר שעצה רעה היא, ואעפ"כ הסכים המקום ומשה להם כדי שלא יתלו כשלונם לאחר זמן במה שלא הלכו בדרך שרצו בה. אך סוף סוף הבקשה למלך לא היתה כרצון העליון ונחשב להם עון.
Q
ומדי דברי זכור אזכיר ענין הדומה קצת, והוא מה שמצינו באשכבתיה דרבי (כתובות קג,ב) שרבנו הקדוש אמר: "גמליאל בני נשיא, חנינא בר חמא ישב בראש". נראה דדבר זה יש בו טעם עמוק, כיוצא בהאמור למעלה שישנם שני כתרים, כי הנשיאים מבית הלל היו מזרע בית דוד והיו שריד מעט למלכות בית דוד, שניתנה להם קצת הורמנות מטעם המלכות ובלב נאמני ישראל היה כבודם כמלכים ממש. אבל בשעת פטירתו עשה רבינו הקדוש דבר גדול, שהפריד שני כתרים הללו בסכינא חריפא, ומנה את גמליאל בנו על הנשיאות, שיש בה קידוש החודש ועיבור השנה ושליחת השליחים לגולה והסמיכה לחכמים ועמידת ישראל בפני המלכות, ומנה את חנינא בר חמא לראש הישיבה ולנושא שרביט העתקת התורה.
ודבר גדול היה בזה, כי בימיו היה תקופת מנוחה קצת בתוך הדורות הקשים שאחרי החורבן ומכוח זה עמד לו הכוח לחבר המשנה כמבואר באיגרת רב שרירא גאון: "ושקטו רבנן ביומי דרבי מכל שמדא משום רחמנותא דאיכא בין אנטונינוס ורבי, ואסכים לתרוצי הלכתא כי היכי דלגרסי רבנן כלהו פה אחד ולשון אחד". אך ידע שאחר ימיו עתידים לחזור ימים קשים לישראל, שהרי נמשל בהרבה דברים ליעקב אבינו וקרא על עצמו (בראשית מז, כח) "וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה"ג).
ורבנו הקדוש היה ירא וחושש ממה שעתיד להיות אחר ימיו, כי צפה שאחר הסתלקותו והתפרדות החבילה בינו לבין אנטונינוס יבואו ימים קשים לישראל, והמלכות תבקש לעקור כל שריד לתפארת ירחי קדם והיא בית הנשיאות של הלל הזקן, ולא תנוח ולא תשקוט עד שתמלא כל זממה, וכפי שאכן אירע כמה דורות לאחר מכן בימיו של הלל השני (עי' 'ספר רבותינו', עמ' תט), ולכן גזר להפריד מוסד הנשיאות ממוסד הישיבה, שאם יבוא עשיו ויכה את בית הנשיאות ישאר מוסד התורה לפליטה, כמוסד שאינו תלוי במשפחת המלוכה ולא במשפחה אחרת, כי אילו שתי המשרות ביד אחד היתה הנפילה גמורה וחלוטה, וע"י הפלגת הרשויות לשנים עשה תיקון גדול לקיום התורה וקיום האומה בדורות האימה והחשכה הגדולה שראה בחזיונו ממשמשים לבוא על ישראל.
בא וראה איך חילוק הרשויות בין השררה והתורה, מה שנחשב עון בדורו של שמואל, בדורו של רבנו הקדוש היה דבר גדול להצלה וקיום. והתורה לא משתנית אבל המצב השתנה (עי' לקו"ש כרך יב, עמ' 216), כי לא הרי ימי שמואל שצֶמַח דוד הצמיח ובא לקראת ימי שלמה דקיימא סיהרא באשלמותא (זוהר בראשית קנ,א) שאז קֶרֶן מלכות ישראל ראויה לבוא בגלוי ובפומבי, כהרי ימי רבנו הקדוש שהיה מזרעו (ירושלמי כלאים ט, ג) שהיתה קרן ישראל שוקעת והולכת אחר ימיו, והוצרך לכבוש מידת המלכות ושדא צררא בסיהרא ונתבלעה. ועתידה לשוב כאיילת השחר קמעא קמעא, והן עתידין להתחדש כמותה, ובעתה אחישנה, במהרה בימינו אמן.
gh