לֹא־תֹאכַ֤ל עָלָיו֙ חָמֵ֔ץ שִׁבְעַ֥ת יָמִ֛ים תֹּֽאכַל־עָלָ֥יו מַצּ֖וֹת לֶ֣חֶם עֹ֑נִי כִּ֣י בְחִפָּז֗וֹן יָצָ֙אתָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם גו': (ראה טז, ג)

ביאור סברת הגאון מרוגצ'וב זצ"ל בענין מצה מב' מיני דגן

שנינו (פסחים ב, ה): "אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח: בחטים בשעורים בכוסמין ובשיפון ובשיבולת שועל". ובגמ' (לה,א): "הני אין אורז ודוחן לא, מנה"מ אמר רשב"ל וכן תנא דברי רבי ישמעאל כו' אמר קרא 'לא תאכל עליו וחמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות', דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהם כו' יצאו אלו שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סירחון". ע"כ.

ופסקו הרמב"ם בהל' חמו"מ (ה, א) עיי"ש. וב'צפנת פענח' שם כתב, וז"ל: "ואם עירב ה' המינים ולש ממנה עיסה, עי' בירושלמי חלה פ"א ה"א אמר שם דלגבי חלה אינו חייב על חלתה מה"ת כה"ג ע"ש. והטעם י"ל דנוכל לומר דכיון שלא היה עדיין עיסה קודם התערובות נעשה פנים חדשות ע"י התערובות ואין עליה שם לחם כלל והוה כעין פרד דהוה מין בפ"ע".

ובהגש"פ עם ביאורים והלכות שנאספו מפי השמועה משם הג"ר יוסף שלו' אלישיב זצ"ל, הקשה ונביא הדברים (עמ' 270): "כתב בצפנת פענח (ח"א) דמי שעושה עיסה משני מיני דגן כגון חיטה ושעורה אינו יוצא בזה ידי חובת מצה, דכמו בבהמה המרביע שני בהמות המין הנולד הוי מין שלישי מין חדש, ה"נ כאן העיסה היוצאת הוי מין חדש שאינו מחמשת מיני דגן ואינו יוצא ידי חובת מצה. ותימה על דבריו הא בפסחים דאמרי' דבעינן חמשת מיני דגן, ילפינן לה מדכתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות, מי שבא לידי חימוץ יוצאים בו ידי חובת מצה, והנך ה' מיני דגן באים לידי חימוץ, אבל שאר מינים באים לידי סרחון ולא לידי חימוץ עיי"ש בגמ', וא"כ המין החדש הזה אע"פ שנחשב מין חדש, בודאי הוא בא לידי חימוץ, ולמה לא ייצאו בו ידי חובת מצה, ואולי ידע הרוגצ'ובער שאינו בא לידי חימוץ וצ"ע". ע"כ הדברים. ועי' מש"כ בזה מו"ה הגר"א שלזינגר שליט"א בספרו 'מועדי קדשך' (עמ' רלב).

אך הנלע"ד בכוונת ה'צפנת פענח' לדייק בלשונו "דכיון שלא היה עדיין עיסה קודם התערבות נעשה פנים חדשות כו'", רצונו בזה דה' מיני דגן דאיירינן בהו אינן נחשבים מיני דגן עד שבאין לידי עיסה, כי על ידי עירוב המים נעשין ראויים להחמיץ ונחשבים מכאן ואילך מין הבא לידי חימוץ, ועד כאן אינו מן מין דגן (עכ"פ לדין זה דחמץ ומצה). וסבירא ליה להגאון דאף דמקשינן חמץ למצה כל הראוי לידי חימוץ ראוי לאכילת מצה אך היקשא אתי לאפוקי שכל שאינו בא לידי חימוץ אינו ראוי לאכילת מצה בשום תנאי, אך לכדי שיהיה ראוי לאכילת מצה צריך שיהא מן המינים הידועים לנו מעולם שהם מחמיצים דהיינו חמשת המינים ולא מין חדש, הגע עצמך שע"י חכמת עבודת האדמה (עי' ראב"ע בראשית ט, כ) יעלה בידם להכליא מיני זרעים ויוציאו מהם מין חדש שלא היה בעולם שמחמיץ ככל סימני חמץ ואינו מסריח אטו נימא שיוצאין בו ידי מצה. אם כן גם אם על ידי הכלאה של שני מיני דגן מחמשת המינים אם יעלה ביד אדם להכליא בין חטה לשעורה ויוציא מן חדש שהוא מחמיץ לא נדונו כמין הראוי למצה (אף שגלבי איסור חמץ הואיל ומחמיץ מסתבר שנאסור), כי לא הוכשרו למצה אלא המינים הידועים בעולם כטבע ברייתו כבאין לידי חימוץ. מעתה בשעה שנוטל ב' קמחים מחמשת מיני דגן ולשם לעיסה, דמיא כמכליא בין המינים ובורא מין חדש, כי שם המין חל על העיסה בעת לישתה עם המים, ולכן אינו יוצא לסברת הגאון במצה מעיסה זו.

ולפי"ז נראה דגם לדעת הגאון הרגוצ'ובי, דוקא בתערובת שאין המין הראשון ניכר אבל אם נטל חצי זית ממצת חטה וחצי זית ממצת שעורה וכרכן ואכלן יצא, כי אין לפנינו מין חדש שנברא, ומצטרפין.

ומיהו לכאורה יש להשיב על סברת הגאון, ונימא דלגבי חמץ הקפידה תורה רק על שם דגן, וחטה ושעורה לענין זה הוי כמו שם לווי, דהרי גם חטה עצמה יש בה כמה בנות מינים, כגון שחמתית ולבנה והן מין אחד לגבי תרומה (תרומות ב, ד), כך נימא לגבי חמץ ומצה ה' מינים הללו כולם ממין אחד הנקרא דגן הם. ויל"ע.

gh