רְאֵ֗ה אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּ֑וֹם בְּרָכָ֖ה וּקְלָלָֽה: (ראה יא, כו)

פתח 'ראה' ל' יחיד ומסיים 'לפניכם' ל' רבים

פתח בלשון יחיד 'ראה' וסיים בלשון רבים 'לפניכם'. ודברים רבים נאמרו בזה, ועי' בעה"ט. אך הרמב"ן בבראשית, עה"פ (יח, ג): "אִם־נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל־נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ" כתב דדרך הכתוב לדבר כן, ונביא דבריו: "אל נא תעבור מעל עבדך – עם כל אחד ידבר, כדרך כל התורה: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־חֻקֹּתַי (ועשיתם אותם), עֶרְוַת אָבִיךָ וְעֶרְוַת אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה (ויקרא יח, ה־ז), וּבְקֻצְרְכֶם אֶת־קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה (שם יט, ט), וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת־ה' אֱלֹהֶיךָ וּמָצָאתָ כִּי תִדְרְשֶׁנוּ בְּכָל־לְבָבְךָ וּבְכָל־נַפְשֶׁךָ (דברים ד כט). ורוב משנה התורה כן. והפך מזה: רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם".

ונר' דמ"ש הרמב"ן 'ורוב משנה התורה כן', רמז בזה דבספר דברים איכא טעם מיוחד למה אין לדקדק בזה, כי כאן גם כשמדבר בל' יחיד, מדבר אל כל ישראל כציבור, כי כן פתח הספר (לעיל א, א): "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵל" גו', אם כן גם כשאומר "ראה נתתי גו'" מדבר לציבור כיש אחד וגם כולל כל יחיד ביניהם (וכמו "שמע ישראל"), אבל כשאומר "לא תגלה", או "לא תכלה" אין הל' והענין סובלים לפרש שמדבר לכלל ישראל ולכל יחיד ביניהם, כי מעשה המצוה או העבירה הוא מעשה של הפרט היחיד. ולכן בספר דברים אין לנו לדקדק כשעבר מיחיד לרבים, כי "ראה" כלומר כלל ישראל וכל אחד בהם, וכל' רמב"ן "עם כל אחד ידבר", וסתם ל' יחיד של ספר דברים הוא דיבור לרבים.

ומיהו נראה דבקרא דידן יש לומר טעם מיוחד ע"ד פשט למה פתח ביחיד וסיים ברבים, והוא ע"פ מה שכתב רש"י כאן: "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה – האמורות בהר גריזים ובהר עיבל", ר"ל שלא כעת ניתנו לפניהם הברכה והקללה, אלא שציוה אותם באותו היום על מצות הברכה והקללה שעתידים לתת על הר גריזים ועל הר עיבל, וכמפורש להלן (כט): "וְנָתַתָּה אֶת־הַבְּרָכָה עַל־הַר גְּרִזִּים גו'". אם כן על כרחן דלשון 'ראה' מדבר לישראל כיש אחד, דהצוואה היא לציבור שהוא יראה לקיים המצוה ואין על היחיד מצוה זוא), אבל מה שמסיים 'אשר אנכי נותן לפניכם היום' הוא דיבור לכל יחיד שיתן אל לבו את הברכות והקללות ויקבל עליו לשמור ולעשות ולקבל את הברכות וחילופיהן. כנלע"ד.

gh