עקב - נהורא

עקב

כִּ֤י תֹאמַר֙ בִּלְבָ֣בְךָ֔ רַבִּ֛ים הַגּוֹיִ֥ם הָאֵ֖לֶּה מִמֶּ֑נִי אֵיכָ֥ה אוּכַ֖ל לְהוֹרִישָֽׁם: (עקב ז, יז)

ביאור כמה תמיהות בפרשה בענין אימוץ הלבבות לקראת המלחמה

כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה גו' לא תירא מהם זכר תזכר את אשר עשה ה"א לפרעה גו' המסות הגדולות גו' וְגַם אֶת־הַצִּרְעָה יְשַׁלַּח ה' אֱלֹהֶיךָ בָּם גו'. וכמה תמיהות בפרשה דידן:

א. למה מזכיר ניסי מצרים, ולא ניסי סיחון ועוג שהיו בסמוך לדברי משה, כדכתיב לעיל (לעיל א, א־ד): אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה גו' אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי גו'. ומה עוד שכבר אמר בסוף פרשת דברים (לעיל ג, כב): וְאֶת־יְהוֹשׁוּעַ צִוֵּיתִי בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר עֵינֶיךָ הָרֹאֹת את כל אשר עשה ה' אלהיכם לשני המלכים האלה כֵּן־יַעֲשֶׂה ה' לְכָל־הַמַּמְלָכוֹת אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר שָׁמָּה, הרי שבזכירת נסים אלו תוקף ועוז ואימוץ הלב למלחמת מלכי כנען.

ב. במה יתפייסו ישראל בזכרם הנסים והנפלאות במצרים, והלא זה הדבר אשר נוקף בלבבם לומר רבים הגויים האלה ואיככה אוכל להורישם, כי לשעבר בהיותם במצרים לא נדרשו לטבול אצבע קטנה במים צוננים לצורך הגאולה, והקב"ה בכבודו ובעצמו כביכול נלחם במצרים, ובזכות האמונה לבדה נגאלנו גאולה ניסית, אבל כאן עול המלחמה מוטל עליהם, לרשת גוים גדולים ועצומים וערים גדולות ובצורות בשמים, ואיך לא ייראו להלחם בעם גדול ורם בני ענקים ולהתייצב לפני בני ענק, כמבואר להלן בפרשה.

ג. אחר הזכרת המסות הגדולות והאותות והמופתים וכו' שהיו במצרים, נאמר: "כֵּן־יַעֲשֶׂה ה"א לְכָל־הָעַמִּים אֲשֶׁר־אַתָּה יָרֵא מִפְּנֵיהֶם". ואמנם במלחמות ל"א מלכים מצינו כמה נסים גדולים והם נפילת חומת יריחו (יהושע ו), ונס האבנים הגדולות במלחמת חמשת מלכי האמורי ועמו הנס דשמש בגבעון דום (שם, י), [וכן נס הצרעה למ"ד צרעה דיהושע עברה את הירדן (סוטה לו,א), ונס זה לא נזכר בספר יהושע בזמן היותו אלא בתוכחת יהושע לישראל לפני מותו (יהושע כד), ומסתבר משום שהיה נס נמשך בכל ז' השנים של כיבוש]. ומ"מ עיקר כיבוש ארץ ישראל וניצוח ל"א מלכי כנען היה במלחמה בדרך הטבע בסיוע ניסי נסתר, אבל לא באותות ובמופתים גלויים כניסי מצרים, וא"כ צ"ב כוונת הכתוב לזכור ניסי מצרים וההבטחה אשר כן יעשה לכל ז' עמי כנען, והא לא דמו להדדי.

ד. ובסוף הכתוב מבטיחם: "וְגַם אֶת־הַצִּרְעָה יְשַׁלַּח ה"א בָּם עַד־אֲבֹד הַנִשְׁאָרִים וְהַנִסְתָּרִים מִפָּנֶיךָ". ומהאי קרא נמי משמע שעיקר המלחמה היא בחרב ובחנית אלא שלא עליך המלאכה לגמור כי הצרעה תגרש את הנשארים והנסתרים, וא"כ תמוה מה מדמה נס זה לניסי מצרים, המסות והאותות והמופתים הגדולים, ודמיא לכאורה כהמעטה, וגם בזה שייך כעין מה שאמרו חז"ל (ב"ב עה,א) זקנים שבאותו הדור אמרו פני משה כפני חמה כו'.

ה. ועוד יש להבין, כי ענין זה של יראת ישראל מפני מלחמת ל"א המלכים ואימוץ הלב בבטחון בה' ובנצחון הניסי חוזר ונשנה בהמשך הפרשה (ט, א): "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת־הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים גו' עם גדול ורם בני ענקים גו' מי יתיצב לפני בני ענק, וידעת היום כי ה"א הוא העבר לפניך גו' הוּא יַשְׁמִידֵם וְהוּא יַכְנִיעֵם גו'". וצ"ב למה נשנה ומה נתחדש בפרשה שניה זו, ואם צריכותא איכא ולמה הפסיק ביניהם.

ויובן בהקדים מה שנראה הטעם למה כיבוש הארץ היה צריך לבוא על ידי מלחמה טבעית בחרב ובחנית דוקא, והוא מפני שנים: א. שלא תהא מתנת חנם בחינת נהמא דכיסופא, ב. לאגד ולקשר לב ישראל עם הארץ הקדושה, כי אדם רוצה בקב שלו, וע"י שילחמו עליה במסי"נ עי"ז תתקשר נפשם בארצם, ויהיו בחינת בעל הבית שמעמיד עצמו על ממונו מפני הבא לגוזלו ממנו, ולא יהיו נוחים לצאת ממנה לארץ אחרת ח"ו. [שהרי סו"ס גם במלחמות ז' אומות שייך החשש של פן ימות במלחמה גו', כדמצינו במלחמת העי שנהרגו כל"ו איש, יהושע ז, ה. ועי' ספר החינוך במצות הריגת ז' עממין (מצוה תכה): "ועובר על זה ובא לידו אחד מהם ויכול להורגו מבלי שיסתכן בדבר ולא הרגו, ביטל עשה זה, מלבד שעבר על לאו שנאמר עליהם (דברים כ, טז): לֹא תְחַיֶּה כָּל־נְשָׁמָה". ובמנחת חינוך (שם) הקשה: "וצ"ע נהי דכל המצות נדחים מפני הסכנה מ"מ מצוה זו דהתורה ציותה ללחום עמהם וידוע דהתורה לא תסמוך דיני' על הנס כמבואר ברמב"ן ובדרך העולם נהרגים משני הצדדים בעת מלחמה א"כ חזינן דהתורה גזרה ללחום עמהם אף דהוא סכנה. א"כ דחוי' סכנה במקום הזה ומצוה להרוג אותו אף שיסתכן וצ"ע" עכ"ד. אך בהורמנא דרבנן נראה להשיב על קושייתו, דיש לחלק בין יחיד לרבים, דאין דרך היחיד לעמוד בקשרי מלחמה לבדו, ובמקום שיש חזקת סכנה קרובה אם יהרוג העמלקי אסור להסתכן, כי גם במלחמת הרבים מה שמצוה כל יחיד להסתכן, היינו נמי באופן שחזקתו שיחזור בשלום, ואפילו כשיעמוד אל מול פני המלחמה החזקה, צריך לסמוך על מה שעוזרים איש את רעהו להנצל מחרב האויב, אבל במקום שחזקתו קרוב למיתה, וכגון אם ח"ו רואה שחבריו שבים מאחוריו כמו שאירע לאוריה (ש"ב יא, טו) דומה לי דבר פשוט שעליו ליסוג ולנוס על נפשו (ולא לנוס לביתו אלא להמלט למקום שימצא חביריו ויתנו עצה מאיזה צד לשוב למלחמה, ובלבד שרואין בשיקול הדעת שעדיין יכולין לנצח, אבל אין מצות מחיית עמלק שיאבדו ישראל ח"ו עצמן לדעת). ומ"מ הן מדברי החינוך והן מדברי המנחת חינוך מוכח דגם במלחמת ז' אומות היתה סכנת נפשות].

[ואולם רש"י לעיל (א, ח) כתב (ע"פ ספרי): "בֹּאוּ וּרְשׁוּ – אין מערער בדבר ואינכם צריכים למלחמה, אלו לא שלחו מרגלים לא היו צריכים לכלי זיין". אך צריך לומר דאין הכוונה שלא היו צריכים למלחמה כלל, דהא מעת יציאת מצרים נאמר (שמות יג, יז): "פֶּן־יִנָחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה", ומלחמה זו היא מלחמת ז' אומות (אמנם בכמה מפרשי רש"י לא משמע כן, אך עי' 'לבוש האורה' באריכות למה נקט רש"י מלחמת עמלק). ובפסוק שלאחריו נאמר (שם, יח): "וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", ופי' רש"י שכלי זיין אלו שמשו אותם במלחמת סיחון ועוג בסוף ארבעים, הרי שמיום שיצאו ממצרים היה דבר פשוט לישראל שילחמו באמורי בחרב ובחנית. אלא יש לפרש שאילו לא שלחו מרגלים ביותר היה ניכר הצד הניסי, והצד הטבעי היה טפל לגמרי.

ואף שביארנו דטעמא רבה איכא במלחמה משום נהמא דכיסופא ומשום דליהוי בעלן על נחלתו שלא להפקירה לזרים, יש לומר דהיו באים למעלות אלו על ידי עוצם האמונה והבטחון בה' לילך ולכבוש את ארץ ישראל בלי ריגול, ולא היו צריכים למלחמה לבוא למסירות נפש, כי מסירות הנפש היתה נחשבת במה שכבשו ליצרם ודחו מחשבות חוץ כעצת המרגלים וכיו"ב, להאמין בה' ובמשה עבדו בלא פקפוק, כי היו מפנים את הארץ כמו הגרגשי והנשארים היו נופלים לפניהם מיד. והיתה הנפש מתחברת לקדושת הארץ, כי לא גרעה – ואף מועילה טפי – מסירות הנפש לכבוש הארץ באמונה ובטחון, לפעול בנפש את ההיאחזות החזקה בארץ ובקדושתה, ממה שפועלת מלחמה טבעית. ואז היו יוצאים בחרב ובחנית לסימנא בעלמא כעין תכשיט, והסימן הוא לומר שהיה כאן תורת כיבוש על ידי ישראל, שלא ייאמר על זה ארץ כבושה כבשתם, וסימן שבטחונם הגמור בה' הוא חרב גאותם, ומ"מ נקרא כיבוש שנעשה על ידי ישראל, כי כיבוש יצרם לבטוח בה' הוא שפעל הכיבוש בפועל. ולכן יצאו חמושים מארץ מצרים, לומר דאף שבפועל אילו לא שלחו מרגלים לא היו צריכים להם, הא גופא שיצאו עמהם בא להורות שהכיבוש נקרא על שמם, וגם מה שיצאו מזויינים בכלי זין לעיני האומות, סייע להמג את ליבם, אך בפועל לא היו צריכים להוציא החרב מנדנה ואפילו לא להתראות להם בחרבותם.

ודאתינן להכי שוב נראה דלא צריכינן לכל זה. דהנה לכאורה תמוה, דאם לולי ששלחו מרגלים לא היו צריכים לכלי זין, כי היו האומות מפנים את הארץ כמו הגרגשי, אם כן במה היתה מתקיימת מצות (דברים כ, טז): לֹא תְחַיֶּה כָּל־נְשָׁמָה, וראה ספר החינוך (מצוה תכה), משרשי המצוה: "לפי שאלו השבעה עממים הם שהחלו לעשות כל מיני עבודה זרה וכל תועבות ה' אשר שנא, ועל כן בהיותם עיקר עבודה זרה ויסודה הראשון נצטוינו עליהם למחותם ולאבדם מתחת השמים, לא יזכרו ולא יפקדו בארץ החיים", הרי שרצון ה' שיאבדו אומות אלו מן העולם, ואילו היו מפנים כולם את הארץ האיך היתה מתקיימת הכוונה העליונה. אלא י"ל דאף שלא יהיו צריכין לכלי זין לכיבוש הארץ היו צריכין להם כדי למחות ז' עממין, ואילו לא שלחו מרגלים, העממין ברצונם היו מפנים אלא שהיתה נסיבה יוצאת מאת ה' שלא להספיק בידם לצאת כדי לנקום נקמת ה' מהם בידי ישראל למחותם. ומה שגרגשי היה סיפק בידו לפנות ולילך לאפריקי, י"ל דזה עצמו שנתן המקום סיפק בידם לפנות מורה שלא היו כל כך אדוקים בע"ז ובתועבות ה' אשר שונא כמו שאר העממין, וכיון שבאו לפנות והכירו שחטאו ואינם זכאים לישב בה, הניח להם המקום. ואם כן שפיר י"ל דוחמושים שעלו מארץ מצרים היא לצורך מלחמת כיבוש הארץ והיינו בשביל להמית ז' עממין ולהכרית זרעו של עמלק. וכן דעת רשב"ם (שם): "וחמושים – בכלי זיין, שהיו הולכים לירש את ארץ כנען, כמו שכת' למעלה (שמות ג, יז): וָאֹמַר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם אֶל־אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וגו'". כנלענ"ד].

ולפי כל זה י"ל דבאמת הכתוב כאן לא בא להשוות ניסי מלחמת ל"א מלכים לניסי מצרים, ואדרבה איפכא קא משמע לן, דמשה רבינו מדבר דברי כיבושין לישראל, לומר: אל ירע לבבכם במה שאתם צריכים כעת לכבוש את הארץ בחרב ובחנית ולהסתכן במלחמה נגד עם גדול ורם כענקים, כי לטובתכם עשה לכם המקום שיהא הכיבוש נקרא על שמכם ותשרה עליכם קדושת הארץ בירושתכם אותה כביכול בעצמכם. ושמא יעלה ח"ו בלבבכם מחשבת חוץ כעין דברי המרגלים (במדבר יג, לא): "כִּי־חָזָק הוּא מִמֶּנוּ" וכו', על זה אומר 'זכור תזכור את אשר עשה ה"א לפרעה גו'', ובהתבוננות זו תבינו כי אין מניעה להקב"ה לחזור על כל הנסים שהיו במצרים לעשות כעת כיוצא בהם, ואינו נמנע מכך אלא בשביל לזכותכם במצוה. ולתכלית זו לא תועיל כ"כ ההתבוננות בניסי סיחון ועוג, דהתם נמי כיבוש בחרב ובחנית הוי, אבל הז' אומות היו גבורים יותר, כמ"ש רש"י להלן (יא, כג): "וַעֲצֻמִים מִכֶּם, אתם גבורים והם גבורים מכם", ואין הנצחון עליהם די בו להסיר כל דאגה (ואף דגם בזה יש בו תועלת כמו שהובא לעיל הכתוב מסוף פ' דברים, ומ"מ לעת הזאת ולתכלית שבכאן ניסי מצרים עדיפי). אבל תכלית הזכירה של ניסי מצרים כאן לידע כי הקב"ה עומד עליכם לסייע לכם בדרך ניסית, כדרך שעשה במצרים וככוחו אז כן עתה, וזהו 'כן יעשה ה"א לכל העמים', אבל כל מה שהוא בכוחכם בדרך הטבע הניח לכם לזכותכם, ובכל מה שהוא יותר מכוחכם בדרך הטבע אז מיד ישלים מעשיכם בדרך ניסית. וכדוגמא לדבר מסיים הכתוב 'וגם את הצרעה ישלח ה"א', דהואיל והם 'הנשארים והנסתרים מפניך', ואין בידך להלחם בם על פי כוחכם, בזה ובכל כיוצא בזה, הקב"ה ישלים מלאכתך ויעולל ויפאר אחריך לבלתי השאיר להם שריד.

ועתה לשאלה למה נשנה ענין זה שנית להלן באופן הדומה, וצריך ביאור מה נתחדש בו. ונראה דכאן הדיבור הוא לכלל ישראל, כי כל יחיד מכלל ישראל בעלותו על דעתו כיבוש ארץ כנען ול"א מלכים, תחלה עולה בליבו החשש הכללי של עמידת אנשי חיל ישראל מול מלכי כנען וצבאותם הגבורים, דהיינו כלל כוח חיל ישראל מול כלל כוח חילות כנען דאינהו עדיפי בדרך הטבע. ואע"פ שהכתוב מדבר בלשון יחיד "כי תאמר בלבבך וגו'", יש להוכיח דמראש הפרשה כי הכוונה לכלל ולא לפרט, דאמנם בשאר הברכות המנויות לעיל וכגון (ז, יג): "וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי־בִטְנְךָ גו'" יתכן לפרש הדיבור ליחיד או הדיבור לכלל, אך כשאמר (שם, יד): "לֹא־יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה", גילה הכתוב שהדבור לכלל ולא לפרט.

ונתן משה אימוץ לב לישראל ופיוס על חששם מפני המלחמה. והוסיף להזהירם כיצד ינהגו בארץ הקדושה לסור מרע ולקיים המצות, והבטיח להם הטובה לכשישמעו וח"ו בהפך וכו'. והיה משה סמוך כי דברים היוצאים מן הלב, והבאים משכינה המדברת מתוך גרונו לא ילכו ריקם ויעשו את פעולתם, וכל אחד מהם גמר בליבו ודעתו לעלות אל הארץ ולכובשה בדבר ה' מפי משה. ואחר הדברים האלה כל יחיד מהם רואה את עצמו כאילו היום הזה הוא בא לעבור את הירדן ולהלחם בכל לבו ונפשו כמצוות ה', וכבר סר מליבו החשש של כח עמידת גבורי ישראל מול גבורי כנען שכבר נתפייסה דעתו בהבטחה ובמחשבה שהקב"ה יעמוד לישראל להכריע את המערכה לטובתם.

אלא שעתה, בעודו ניצב בעיני נפשו על שפת הירדן לעבור אל המלחמה, צף ועולה חשש מחודש של גורלו בתור יחיד בתוך המלחמה, שהרי סוף סוף הכהן עומד ומזהיר 'פן ימות במלחמה', והיחיד אומר לנפשו מי אני ומה אני להתייצב לפני בני ענק, ומה זכותי שלא אמות בה ח"ו, וזהו "אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת־הַיַּרְדֵּן גו'". וקרא דקאמר (ט, א): "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל", נראה דלשון זו 'שמע ישראל' בלשון יחיד, היא לשון מיוחדת שיש במשמעה גם דיבור לכלל ישראל כיש אחד וגם דיבור לכל יחיד ויחיד בפני עצמו. כלומר: שמע ישראל, שמע עם ישראל, ובתוכם גם אתה היחיד השומע, שמע והשב אל לבך את הדבר. ולכן כל יחיד כשאומר קריאת שמע מכוין הדיבור 'שמע ישראל' לעצמו ואין בזה שינוי מפשוטו של מקרא. ושורש לשון זה כפי שמפורש בחז"ל ורמב"ם בבני יעקב כשנאספו לפניו לפני מותו וציום על יחוד השם וענו ואמרו 'שמע ישראל' אתה אבינו ישראל שמע כו', והיינו נמי פניה אל היחיד.

וע"ז באה התשובה והינוח הדעת (שם, ג): "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם כִּי ה"א הוּא־הָעֹבֵר לְפָנֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא יַשְׁמִידֵם וְהוּא יַכְנִיעֵם", המשל של 'אש אוכלה' לפי שדרך האש להזיק מרחוק, כענין הכתוב (זכריה ב, ט): "וַאֲנִי אֶהְיֶה־לָּהּ נְאֻם־ה' חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב" גו', דהיינו לא די שלא יוכלו ליגע בה אלא אפילו כל הקרב ישרף. וזו תשובה לדאגת היחיד איך יתייצב לפני ענק, כי בעודו מרחוק לפני שיתייצב לפניו כבר הקב"ה יכניעו ויכריעו לפניו, וכשיבוא אצלו כבר סר צילו ותש כוחו ויש בידו לנצחו. כנלע"ד בפרשה זו.