שְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל ה֥' אֱלֹהֵ֖ינוּ ה֥'| אֶחָֽד: (ואתחנן ו, ד)

עי"ן רבתי ודל"ת רבתי בפסוק זה

עי"ן של תיבת שמע רבתי וכן דל"ת של תיבת אחד. וחפשתי בספרים מה הרמז בהן, ומצאתי דברים ע"פ הסוד והרמז. ושערי דרוש לא ננעלו ואכתוב מה שחנני השי"ת בחסדו בדרוש נוטה לפשט.

א. עי"ן רבתי דשמע: לעיל בריש פר' פנחס הבאנו דאות רבתי לרמז דהאות היא תיבה בפני עצמה, או כאילו יש לקרוא התיבה ב' פעמים בדגש על האות רבתי. ונראה דכאן הרמז שמע ישראל גו', היא הקריאה לכל איש ישראל לשמוע ולהשיב אל ליבו ב' עיקרי תורת ישראל היותר יסודיים, והם המפורשים בסיפא דקרא, האחד: "ה' אלוקינו", והשני: "ה' אחד", דבתרוויהו בעינן שמיעה וקבלה בפנימיות הלב, כדלהלן.

דהנה רבותינו הראשונים קבעו עיקרים ויסודות לתורה והוא דבר גדול ורחב שגדולי אומתנו עסקו בו. וביותר נתקבלו באומה העיקרים שכתב הרמב"ם בפירוש המשנה (בהקדמה לפרק חלק) והם י"ג, ולא באנו כאן אלא לשימת הלב דבאופן כללי יש שני סוגים בעיקרים. יש מהם שיסודם יותר בהכרה שכלית, וביניהן ד' העיקרים הראשונים במנין הרמב"ם: א. מציאות השם. ב. האחדות. ג. הרחקת הגשמות. ד. הקדמות. ויש מהם ששייכים יותר לאמונה פשוטה של הנפש האלוקית, וכגון העיקרים מז' עד ט': ז. נבואת משה ע"ה שהיא אמת. ח. תורה מן השמים. ט. שזאת התורה לא תהא מוחלפת. כי עיקר קביעות העיקרים הללו בנפש (אף שיש להם ראיות גם ע"פ שכל), הוא במה שנשמת כל אחד מישראל עמדה במתן תורה ושמעה הדברות מפי הגבורה. ונראה דהעיקרים שהם בהכרה השכלית השם הכולל להם הוא "ה' אחד", והעיקרים שהם בהכרת הנפש האלוקית השם הכולל להם הוא "ה' אלוקינו".

והרמב"ם בסדר כלליו מונה תחילה העיקרים שהם בכלל "ה' אחד", ואולם הכתוב מזכיר תחילה "ה' אלוקינו". ונראה דהרמב"ם נקט כסדר שעשה בו אברהם אבינו שמיום שנגמל התחיל לשוטט בדעתו וכו' (רמב"ם ריש הל' ע"ז), ועד שהכיר את בוראו למ' שנה. ורק אח"כ הודיעו שבחר בו וזרעו לעשות צדקה ומשפט וכו'. אך סדר זה של מדע קודם לאמונה תפס לפני הבחירה, אבל משם ואילך ומה גם אחר מ"ת תחילה לכל נעשה ונשמע, קבלת עול באמונה פשוטה ורק בשניה ההשגה כפי כוח האדם בשכלו.

והטעם לזה י"ל, דהשכל הוא מוגבל ולא מחשבותי מחשבותיכם, ואפשר שיגיע אדם לאמונה שלימה בשכל ויפשטו לו כל ספיקותיו, ואולם כאשר יתעלה במעלות השכל, שמא אז יתחדשו לו מחשבות וצריך למצות מידותיו על פי כוח שכלו החדש. משא"כ באמונה פשוטה, אשר יסודה בנפש האלוקית שהיא חלק אלוה ממעל ממש (תניא פרק ב ע"פ זוהר), הרי האמונה כביכול אחוזה באלקים חיים, ואין מקום לומר שהאמונה הפשוטה של אדם גדול נאחזת במקום גבוה יותר מזו של אדם פשוט (ואמנם אצל אדם גדול האמונה יותר מתפשטת בנפשו, אבל לגבי המקור ממנו האמונה מגעת הרי שניהם חלק אלוה ממעל). אבל בהשגות השכל, הנה השגת המשיג בהיותו בן ארבעים היא שלא בערך לעת היותו בן שלש. ולכן האמונה הפשוטה הוא העמוד הימני שעליו תיכון אמונת ישראל, ולצידו העמוד השני הוא השגת השכל ע"י לימוד התורה כולל הלימוד במצות האמנת האלוקות.

וי"ל עוד דהאות רבתי בתיבה באה באות עי"ן לרמז על מעמד הר סיני, שכל דיבור ודיבור נחלק לשבעים לשונות (שבת פח,ב), ועוד עיקר ברמז עי"ן רבתי, עין גדולה שהיו רואים את הנשמע (רש"י שמות כ, טו ע"פ מכילתא), וזהו תרי גווני שמע, שמע הראשון, הוא היסוד "ה' אחד" שבא ע"י השגה לימוד ויגיעה, ושמע השני, בעין רבתי, באמונה פשוטה בחינת ראיה שהיו רואים את הנשמע והיינו היסוד "ה' אלוקינו" (ובדרך הרמז באו העיקרים כסדרם בזמן דאלפים תוהו קדמו לאלפים תורה, ובפירוש באו סדרם אצלנו דהנגלות לנו ולבנינו).

ב. דל"ת רבתי דאחד: בשו"ע (או"ח סא, סעי' ו) שצריך להאריך באחד ולכוין להמליך את הקב"ה (אל"ף) בז' רקיעים ובארץ (חי"ת), ומושל בד' רוחות העולם (דל"ת). והנה ג' בחינות המה: עולם שנה ונפש. וי"ל דרך רמז דדל"ת רבתי בא להוסיף רמז ליחודו ית' בבחינת שנה ונפש. דאילו הרמז דלעיל בשו"ע הוא לענין מקום, היינו עולם. ובא רמז לקריאת התיבה שנית, ברמיזה לנפש וזמן, האל"ף היינו נפש, לקבל על עצמו מלכות שמים. חי"ת ברמיזה לשנה, היינו זמן, דשי"ת אלפי שנין הוו עלמא וחד רחוב ונוסף עליהם שמיני לרמז על עד שלא נברא העולם ועל לאחר ככלות הכל. ודל"ת נמי רמז לזמן בעצם, דבזמן יש היה הוה ויהיה ונוסף עליו רביעי לרמז על יחודו ית' למעלה בבחינת הזמן.

gh