אָ֣ז יַבְדִּ֤יל מֹשֶׁה֙ שָׁלֹ֣שׁ עָרִ֔ים בְּעֵ֖בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן מִזְרְחָ֖ה שָֽׁמֶשׁ: (ואתחנן ד, מא)

טעם למה התעורר משה להיות חרד על מצות ערי מקלט כאן דוקא

כבר הקשו ראשונים למה התעורר משה לעת הזאת למצוה הזו, וכן שואל רשב"ם: "אז יבדיל משה – למה הפסיק דברי משה שהם מחוברים יחד זה אחר זה וכתב זה המעשה בינתים", ור"ל שפרשת דברים התחילה בדברי תוכחה לישראל ונמשכו הדברים לפרשתנו, וכתיב בכמה פסוקים לעיל מדידן (ד, לג): "הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ־הָאֵשׁ" גו', הרי שמגמת הכתוב לבוא למעמד הר הסיני ועשרת הדברות המובאות בהמשך הפרשה, אם כן מה ראה להפסיק הדברים ולקיים מצות קידוש ג' הערים ורק אחר כך חזר לעניינו.

ומתרץ רשב"ם דעד עכשיו האריך בדברי כיבושין וכאן רוצה להתחיל במשנה תורה, ובכלל דבריו בפרשת שופטים המצוה (להלן יט, ב): שָׁלוֹשׁ עָרִים תַּבְדִּיל לָךְ בְּתוֹךְ אַרְצְךָ" גו', והזכיר שם להפריש עוד ג' ערים לעתיד (שם, ט): "וְיָסַפְתָּ לְךָ עוֹד שָׁלשׁ עָרִים עַל הַשָּׁלשׁ הָאֵלֶּה", אבל לא הזכיר ג' הערים שבעבר הירדן, שכבר נצטוו עליהם בפרשת מסעי (במדבר לה, יד): "אֵת שְׁלשׁ הֶעָרִים תִּתְּנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן" גו', לכך הוצרך להקדים כאן ולהודיע שכבר הפרישן משה.

ועדיין צריך להבין למה לא הפרישן מיד אחר הציווי בפרשת מסעי מטעם שכתב רש"י וז"ל: "אז יבדיל – נתן לב להיות חרד לדבר שיבדילם, ואע"פ שאינן קולטות עד שיבדלו אותן שבארץ כנען, אמר משה מצוה שאפשר לקיימה אקיימנה" אם כן מטעם זה גופא של מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה איבעי לי לקיימה מיד אחר הציוויא).

ועוד מהו שכתב רש"י "נתן לב להיות חרד לדבר שיבדילם" חרדה זו למה, והיה די שיאמר "נתן לב להבדילם"ב).

ועוד, דרש"י עה"פ (שמות טו, א) "אָז יָשִׁיר־משֶׁה", כתב וז"ל: "אז כשראה הנס עלה בלבו שישיר שירה וכן וכו' אף כאן ישיר, אמר לו לבו שישיר, וכן עשה וכו' וכן ביהושע (יהושע י, יב), כשראה הנס אמר לו לבו שידבר וכן עשה וכו' למדנו שהיו"ד על שם המחשבה נאמרה, זהו ליישב פשוטו, אבל מדרשו כו'. ואין לומר וליישב הלשון הזה כשאר דברים הנכתבים בלשון עתיד והן מיד, כגון (איוב א ה) כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב כו' לפי שהן דבר ההוה תמיד, ונופל בו בין לשון עתיד בין לשון עבר, אבל זה שלא היה אלא לשעה אינו יכול ליישבו בלשון הזה". אם כן גם כאן צריכה להיות מחשבה שהתבונן בה מרע"ה ובשבילה נתעורר לדבר, וזהו לשון רש"י: 'נתן לב להיות חרד לדבר', ורמז רש"י לדברי עצמו בפ' בשלח, אבל סתם ולא פירש מכוח מה נתן לבו לכך.

ואשר נראה לי הטעם שלא נזדרז משה להפריש ערי המקלט מיד אחר הציווי, י"ל דמצות קידוש ערי מקלט יש בה שני חלקים, א. הפרשה. ב. נתינה. וכמו מצות תרומה שעיקר מצוה היא ההפרשה ועליה מברך אקב"ו להפריש תרומה, אבל ודאי מעיקר המצוה גם לתתה לכהן וזו היא תכלית המצוה לתת לכהנים נחלה בישראל חלף עבודתם. כן מצות קידוש ערי מקלט ישנו הקידוש וההבדלה והוא עיקר המצוה, אבל אין המצוה נשלמת אלא בנתינת ושימת הערים לערי מקלט בפועל כולל סימני הדרכים וכיו"ב, וזו תכלית המצוה להרחיק בית ישראל מסכנת נפשות אפילו בשוגג. וכיון שידע משה שלא יעבור את הירדן לא ביקש ליתן הפסק בין תחילת המצוה לגמרה ותשלומה שהוא עיקר תכליתהג).

אבל כאן אחר שדיבר משה אל כל ישראל כל פרשת דברים וחלק מפרשת ואתחנן שלפני הדברות, וכבר ביארנו בפ' דברים שמגמת כל הפרשה היא לעקור מלב ישראל את היראה מאימת הענקים וגבורת עמי כנען, יראה שעדיין לא הטהרו ממנו לגמרי מאז מעשה המרגלים אשר המסו את לבב העם, ואף שזה הדור הם הדבקים בה' וחיים כולכם היום, היינו כי לבם שלם עם ה' בענין הייחוד אך עדיין צריכים חיזוק בענין היראה מעמי כנען. ואחר כל אותה הפעולה שפעל משה בלב ישראל, והלהיבם והלהיטם לילך ולהלחם מלחמת ה' בלא פחד ויראה, עלה בליבו כי יש כמין סתירה בין מה שעורר את ישראל לילך למלחמה בבטחון גמור, למה שלא הפריש והקדיש את ערי המקלט בעבר הירדן. כי יאמר האומר כי לפי שידע משה שאין ערי המקלט קולטות אלא אחר שהקידשו את כולן, מטעם זה נמנע מלהקדישן מראש, כי עלה בליבו מי יודע מה ילד יום ושמא יחזרו ישראל לסורם כפעם בפעם בארבעים שנה שהיה קוטטים עליו ועל השכינה, אם כן דיה למצוה בשעתה אחר שיכבשו ויחלקו את כל הארץ. ודומה הדבר כי המורה עצמו אינו בוטח ואינו סמוך בתלמידיו שיעשו כאשר הורם ולימדם. ולא עוד אלא זה עצמו סימן רע להם שלא יצליחו, וכענין (איוב ג, כה): כִּי פַחַד פָּחַדְתִּי וַיֶּאֱתָיֵנִי וַאֲשֶׁר יָגֹרְתִּי יָבֹא לִי, ופי' המהר"ל מפראג (חי' אגדות מ"ב לג,א) כי המחשבה היא כוח הפועל, וכאשר הרעיון השלילי קונה שביתה בנפשו פועל על עצמו השלילה והפך הטובה, עיי"ש כל דבריו.

על הדבר הזה נתן משרע"ה ליבו ויחרד, ולכן תכף וסמוך לדברי כיבושין על כיבוש ארץ כנען, מיהר להקדיש את הרי המקלט, להודיע כי סמוך ובטוח שישראל הפנימו בעומק לבם כי כשם שכבשו את עבר הירדן והורישו את יושביהם והפרישו שם ערי המקלט, ככה ממש כשתי שורות שבכרם יעזרם ה' בארץ כנען בעבר הירדן ימה, ומעשה הקדשת ערי המקלט הוא כעין השלמה לציווי של משה ליהושע בסוף פרשת דברים (ג, כא): "וְאֶת־יְהוֹשׁוּעַ צִוֵּיתִי בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר עֵינֶיךָ הָרֹאֹת את כל אשר עשה ה' אלהיכם לשני המלכים האלה כֵּן־יַעֲשֶׂה ה' לְכָל־הַמַּמְלָכוֹת אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר שָׁמָּה".

ומה שמסיים רש"י "אמר משה מצוה שאפשר לקיימה אקיימנה", הוא רמז לומר שכשם שהשלימו ישראל כיבוש עבר הירדן וקיימו בה מצות קידוש ערי מקלט, כך בסייעתא דשמיא ישלימו ישראל כל כיבוש ארץ כנען ואז יוכלו לקיים גם בה מצות קידוש שאר הערים, אבל לא נתן משה הבעה בהדיא ובפומבי לסיבת החרדה להבדיל ערי מקלט לאלתר, כי אין בזה משום כבודן של ישראל. כנלע"ד.

gh