דברים - נהורא

דברים

וַנִלְכֹּ֤ד אֶת־כָּל־עָרָיו֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא וַֽנַחֲרֵם֙ אֶת־כָּל־עִ֣יר מְתִ֔ם וְהַנָשִׁ֖ים וְהַטָּ֑ף לֹ֥א הִשְׁאַ֖רְנוּ שָׂרִֽיד: (דברים ב, לד)

הרבה פעמים נאמר בפרשה 'בעת ההיא' במאורעות שאירעו ירחים מעטים לפני הדיבור

זה מכמה שנים בפרשת דברים עולה בליבי תהייה שלא מצאתי בה דיבור ולא תשובה מספקת. והיא ריבוי הפעמים שמופיע בפרשה הלשון "בעת ההיא". והתמיהה העולה היא מפני שרוב הפעמים בהם מופיעה לשון זו הדיבור מוסב למאורעות כיבוש סיחון ועוג שאירעו רק חדשים מעטים לפני כן.

תחילה יש להבחין בין הלשון 'בימים ההם' דמשמע בדור ההוא ועל פי הרוב מדבר בימים קדמונים ורחוקים (או עתידים ורחוקים), אבל 'בעת ההיא' רוצה לומר בעת המסויימת ובנסיבות הזמן, ולאו דוקא שיהא הדבר בזמן רחוק. ופעמים יבואו שניהם בפסוק אחד (ירמיה לג, טו): "בַּיָּמִים הָהֵם וּבָעֵת הַהִיא אַצְמִיחַ לְדָוִד צֶמַח צְדָקָה גו'", כלומר: 'בימים ההם', בדור הגאולה ותקופתה, 'ובעת ההיא' כלומר בעונת המאורעות אשר עתידים להיות.

ומכל מקום, גם הלשון 'בעת ההיא' משמשת לפעמים במשמעות קרובה ל'בימים ההם', וכגון (שופטים ד, ד): "וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה גו' הִיא שֹׁפְטָה אֶת־יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא", וכן (שם יא, כו): "בְּשֶׁבֶת יִשְׂרָאֵל בְּחֶשְׁבּוֹן וּבִבְנוֹתֶיהָ גו' שְׁלשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וּמַדּוּעַ לֹא־הִצַּלְתֶּם בָּעֵת הַהִיא". ואם כן ראוי למצוא טעם לריבוי הפעמים שנכתב בפרשתנו 'בעת ההיא'.

והנה ט' פעמים מופיע הל' 'בעת ההיא' בפרשה. ג' מהם בשייכות למינוי דיינים ושופטים בתחילת מסעי המדבר בשנה השניה (וכמו שהכתוב מקדים לומר (א, ו): "ה"א דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר רַב־לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה", ופירש"י: "ויש מדרש אגדה כו', עשיתם משכן מנורה וכלים, קבלתם תורה, מניתם לכם סנהדרין, שרי אלפים ושרי מאות", הרי דמיירי בשנה שניה), ועוד ו' פעמים בשייכות למלחמות סיחון ועוג בעבר הירדן. ואם כן לאותן השייכים למינוי דיינים ושופטים שפיר י"ל דנקט קרא 'בעת ההיא' משום ריחוק הזמן מתחילת ארבעים שנה וכמה הרפתקאות דעדו עלייהו מאז ועד הנה, אבל שאר ההופעות שהם בשייכות למלחמות סיחון ועוג ולענין תנאי בני גד ובני ראובן ולציווי יהושע על כיבוש הארץ, וכל זה היה באותה שנה עצמה בשנת הארבעים, חדשים מועטים לפני כן, אחר א' באב שמת בו אהרן הכהן, ולפני א' בטבת שבו החל משה מסירת משנה תורה, אם כן צריך טעם למה נקט בהם הכתוב הל' 'בעת ההיא'.

וכאמור לשון 'בעת ההיא' פעמים אכן רומזת לריחוק הזמן והימים, אך ברוב פעמים באה להטעים רק שהמעשה המדובר היה בשייכות לנסיבות המקום והזמן, לפי המאורע. ואם כן, במלחמות סיחון ועוג, שאי אפשר לתלות בזמנם את השימוש בל' 'בעת ההיא' צריך לתת בכל אחד מהם טעם למה הוצרך הכתוב לציין 'בעת ההיא' ומה בא להטעים בדיבורו.

ומכל 'בעת ההיא' שבפרשתנו לא נתן רש"י טעם לכתיבתו אלא באחד מהם (שהוא ממילא מאותן שבאו בשייכות למינוי השופטים והדיינים, וגם בלא טעמו דרש"י הו"מ למימר דנקט הל' משום עת רחוקה), והוא בכתוב (א, טז): "וָאֲצַוֶּה אֶת־שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ בֵּין־אֲחֵיכֶם גו'", וביאר רש"י: "בעת ההוא, משמניתים אמר להם אין עכשיו כלשעבר, לשעבר הייתם ברשות עצמכם כו'". אבל בשאר המקומות סתם ולא פירש ולא חיוה על קשר בין העת למאורע, ואין שתיקת רש"י אומרת אלא מקום הנחתי לכם לחקור ולדרוש ולמצוא טעם ראוי.

א. לשעבר מצאתי קצת תרף לתרץ דכוונתו של משה היתה להפריש בני דור באי הארץ בעמדם על מפתנה של ארץ ישראל מבני דור המדבר, ולתקוע במדעם בחוזק את ההכרה שהם בפתחם של זמן ועידן חדשים, אשר עליהם נאמר (ד, ד): 'וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם' שהופרשו לחיים מכל תלאות ופגעי דור המדבר, ולכן חוזר ואומר 'בעת ההיא בעת ההיא' אף על הדברים שהיו זה לא מכבר, אבל עדיין נכללים בתור אחר ועידן אחר שהיה דור קטטה ותרעומות.

ב. והדברים נשמעים ע"ד הדרש ועדיין הפשט מבקש עוד המתקה.

ובס"ד מצאתי להטעים הדבר יותר גם ע"ד הפשט. והוא ע"י שנתבונן באיזה פסוקים נאמרה לשון זו 'בעת ההיא', שלכאורה לשון זו אפשר לדבק לכל דבר שהיה בזמן העבר, כי מעצם היותו בעבר שייך לכאורה לומר עליו 'בעת ההיא', ואם כן למה ראתה התורה להוסיף אותו בפסוקים אלו יותר משאר הדברים שהזכיר משה בדיבורו שכבר היו בעבר, כי כל דבריו בפרשה נסובים אודות הגלגולים שהיו להם במדבר כל מ' שנה לשעבר, א"כ מאי איריא דנקט בט' אלו דוקא הל' 'בעת ההיא'.

וכנזכר ששה מקראות שהוזכר בהם 'בעת ההיא' מדברים בשנת הארבעים. ד' מהם מדברים בלכידת ערי ממלכת סיחון ועוג (הא' בנצחון על סיחון – ב, לד: "וַנִלְכֹּד אֶת־כָּל־עָרָיו בָּעֵת הַהִוא וגו'". הב' בנצחון על עוג – ג, ד: "וַנִלְכֹּד אֶת־כָּל־עָרָיו בָּעֵת הַהִוא וגו'". הג' בלקיחת הארץ של שניהם – ג, ח: "וַנִקַּח בָּעֵת הַהִוא אֶת־הָאָרֶץ מִיַּד שְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי גו'". הד' בהורשת הארץ ההיא Z ג, יב: "וְאֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת יָרַשְׁנוּ בָּעֵת הַהִוא מֵעֲרֹעֵר גו'". (וצ"ל ההבדל בן פסוק הג' לפסוק הד', שהג' מדבר בהדגשה על שני המלכים שהיו מלכים אדירים, והד' מדבר על הורשת הארץ, שהיה רחבת ידיים ומלאה ערים בצורות). הפסוק החמישי מדבר בתנאי בני גד ובני ראובן – ג, יח: "וָאֲצַו אֶתְכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר ה"א נָתַן לָכֶם אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ חֲלוּצִים תַּעַבְרוּ גו'". והפסוק השישי מדבר בחיזוק ואימוץ רוחו של יהושע לכיבוש הארץ אחר לכידת סיחון ועוג – כ, כא: "וְאֶת־יְהוֹשׁוּעַ צִוֵּיתִי בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר עֵינֶיךָ הָרֹאֹת אֵת כָּל־אֲשֶׁר עָשָׂה ה"א לִשְׁנֵי הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה כֵּן־יַעֲשֶׂה גו'".

והנה בפסוק של תנאי בני גד ובני ראובן, קל להבין מדוע הוזקק לומר שם הלשון 'בעת ההיא'. משל לדבר אדם רוצה ליתן מתנה גדולה כגון בית לחבירו אלא שיש לו תנאי. אינו דומה אם עושה את התנאי מיד בעת הנתינה שמתנה כל התנאים בתנאים כפול ומכופל בכל תוקף תנאי בני גד ובני ראובן, למי שנתן את הבית ואומר למקבל המתנה: הוי זכור שיש לי תנאים במתנה זו ועוד נדבר בזה. ולאחר זמן לאחר שנתיישב המקבל בבית ועלה חן המקום על יושבו, בא הנותן ומתחיל לתנות את תנאיו, כי אז יותר קשה למקבל המתנה לקבל התנאים בלב שלם באמת ובתמים, ולכן מדגיש הכתוב: "וָאֲצַו אֶתְכֶם בָּעֵת הַהִוא" ולא כמתנה לאחר זמן למפרע.

כיו"ב יש לומר בענין הציווי ליהושע, גם כאן היה הציווי ראוי להיות 'בעת ההיא', שכן היא העת היותר ראויה לומר: 'עֵינֶיךָ הָרֹאֹת אֵת כָּל־אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֵיכֶם' גו', בעת תוקפו של רושם הנס של הנצחון הוא הזמן הראוי להתבונן בדבר לתקוע את הזכרון בנפש כיתד איתן העומד בעת המבחן.

ומעתה מיושבת הלשון בעת ההיא ההיא גם בד' הפסוקים הקודמים, המדברים בעת הנצחונות על מלכי סיחון ועוג והורשת עריהם וארצותם. דיש לומר דמגמת משה בכל דבריו בפרשה הוא לאמץ את רוחם וידיהם של ישראל לקראת כיבוש הארץ, ומה שמסיים את הפרשה בציווי ליהושע, היא בחינת חזרה על עניינו של שטר בשיטה אחרונה, שכל הדברים האמורים עד כאן הכל באשר לכל נסובים לעניין זה, שמן הנצחון על סיחון ועוג יש ליקח אומץ וגבורת לב ואמונה שלימה ותמימה אשר כֵּן־יַעֲשֶׂה ה' לְכָל־הַמַּמְלָכוֹת, ולכן בכל מקום שמזכיר משה את הנסים והנצחונות מיד אומר 'בעת ההיא', כרומז לישראל להתבונן באותו נצחון ובאותו הנס, שבזה יתאמצו ידיהם ורוחם, ולשון זו 'בעת ההיא' מחברתם בגזירה שוה עם ה'בעת ההיא' של סיום הפרשה ועם הציווי ליהושע להתבונן כי ה' הוא הנלחם לכם, שבכך הציווי נעשה כציווי לכל ישראל.

ובזה מובן ביתר שאת גם מה שבכל מקום בפרשה שמזכיר ארצות גוים מונה הכתוב שמות אומות הענקים שישבו שם לפנים, כגון האמים, הרפאים, החורים, זמזומים ועוד, די"ל דהכל מוסב כלפי האמור בפרשה שאומר משה מפי ישראל (א, כח): "אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת־לְבָבֵנוּ לֵאמֹר עַם גָּדוֹל וָרָם מִמֶּנוּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם וְגַם־בְּנֵי עֲנָקִים רָאִינוּ שָׁם", כי גלוי היה לפני משה שעדיין לא נטהרו ישראל לגמרי מאותו הפחד מפני עמי כנען, כמפורש להלן בפרשת עקב (ז, יט): "כֵּן־יַעֲשֶׂה ה"א לְכָל־הָעַמִּים אֲשֶׁר־אַתָּה יָרֵא מִפְּנֵיהֶם", וכל הדברים באו לעקור אותה יראת שוא, ומסבר את אזנם ומיישב לבם שאפילו שאר אומות כבשו אומות של ענקים כשרצה הקב"ה לסייעם, כל שכן אתם בניו וחביביו של מקום שבאים לעשות שליחותו (ועי' רמב"ן ב, י). כנלענ"ד.