מסעי
מ"ב מסעות הנשמה ומ"ב מסעות בגלויות, ובשניהם אע"פ שכאן הוקרנו וכאן חששנו עתידים להודות לה'
רש"י נותן ב' טעמים לכתיבת המסעות.
הראשון: "אלה מסעי, למה נכתבו המסעות הללו, להודיע חסדיו של מקום, שאעפ"י שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר, לא תאמר שהיו נעים ומטולטלים ממסע למסע כל ארבעים שנה ולא היתה להם מנוחה, שהרי אין כאן אלא ארבעים ושתים מסעות. צא מהם י"ד, שכולם היו בשנה ראשונה, קודם גזירה, משנסעו מרעמסס עד שבאו לרתמה. שמשם נשתלחו המרגלים כו', ועוד הוצא משם ח' מסעות שהיו לאחר מיתת אהרן מהר ההר עד ערבות מואב בשנת הארבעים, נמצא שכל ל"ח שנה לא נסעו אלא כ' מסעות. זה מיסודו של רבי משה הדרשן.
והשני: "ורבי תנחומא דרש בו דרשה אחרת משל למלך שהיה בנו חולה והוליכו למקום רחוק לרפאותו, כיון שהיו חוזרין התחיל אביו מונה כל המסעות. אמר לו כאן ישננו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך וכו'".
לפום ריהטא, לטעם הראשון של רש"י פרשת המסעות מדגשת את מידת החסד שמנעם מטלטול יתר אפילו בשעת הגזירה. לטעם השני הפרשה מטעמת את מידת התוכחה, שמזכיר בה כל התלאות שעברו במ"ב מסעות.
ידוע המובא ב'דגל מחנה אפרים' בשם זקנו הבעש"ט הק', ונביא לשונו: "דע ששמעתי בשם אא"ז זללה"ה כי כל המסעות היו מ"ב והם אצל כל אדם מיום הולדו עד שובו אל עולמו, ולהבין זה כי מיום הלידה והוצאתו מרחם אמו הוא בחינת יציאת מצרים כנודע ואחר כך נוסע ממסע למסע עד בואו לארץ החיים העליונה וכו'". אם כן המסעות הם גם המסעות הפרטיים של הנשמה מיום רדתה לארץ התחתונה ועד שובה למקור מחצבתה.
וב'נחל קדומים' להגחיד"א זי"ע מביא (כאן) וז"ל: "..והרב כתנות אור פי' דאיתא אלה מסעי כאן רמזה תורה שילכו בגלות ואיתא אם הגאולה היתה ע"י הקב"ה היתה קיימת אך הגאולה ע"י בשר ודם עוברת כשם שהבשר ודם עובר וז"ש אֵלֶּה מַסְעֵי רמז שילכו בגלות והטעם אשר יצאו ממצרים ביד משה ואהרן שהיו בשר ודם וכשהגאולה ע"י בשר ודם אינה קיימת ויש גלות עכ"ד. והד' גלות רמזו בר"ת אֵ'לֶּה מַ'סְעֵי בְ'נֵי־יִ'שְׂרָאֵל אדום מדי בבל יון, ור"ת מ'סעי ב'ני י'שראל גימט' בן וכן ר"ת א'דום מ'די ב'בל י'ון גימטריא בן עם הכולל שם רמז דהשכינה עמנו בגליות כי שם בן רומז לשכינה כידוע". אם כן המסעות הם גם המסע הכללי של כנסת ישראל מיום ירידתם לגלות ועד לגאולתם השלימה בב"א.
וראוי לתת לב לאופן שמשה רבנו הכתיב את המסעות למסעיהם ולמוצאיהם, כמונה מעות בחיבה יתירה, שהיה יכול לכתוב בקיצור, אלה מסעי בני ישראל: רעמסס סוכות איתם פי החירות כו', בדומה לריש דברי הימים (א, א, א־ב): "אָדָם שֵׁת אֱנוֹשׁ. קֵינָן מַהֲלַלְאֵל יָרֶד כו'". ולא כתיב הכי אלא בכל מסע ומסע מזכיר חניה ומזכיר יציאה, ודומה שגם נפש הקורא חונה בכל חניה וחניה ומתעכבת להתבונן בה.
ונראה בכוונת התורה לרמז לנו, דאדם משעה שבא לכלל רוב שנים ואילך, פעמים כשמתבונן בדברי ימי עצמו בא לחלישות הדעת, כאן ישנתי, כאן הוקרתי, כאן חששתי את ראשי. אך הכלל צריך להשיב אל ליבו כי כל מסעות חייו וכל מוצאותיו כולם כבר הם מוכתבים בתורה מראשית הימים. ואם זוכה להתבונן בפקיחת עינים יכיר חסדי המקום בכל מסע וחניה שבימי חייו.
וכן גם במסע הכללי של כנסת ישראל בכל גלותה, בשעת מעשה כאן ישננו כאן הוקרנו כאן חששת את ראשך, אך בהתבוננות של סוף הדברים, כשנכיר ש'כאן ישננו כאן הוקרנו' ונדע הקב"ה היה עמנו בכל צרותינו, אזי אנו עתידים להזכר בתודה בכל המוצאות אותנו, ויתקיים בנו (ישעיה יב, א): "וְאָמַרְתָּ בַּיּוֹם הַהוּא אוֹדְךָ ה' כִּי אָנַפְתָּ בִּי". וגומר (שם, ב־ג): "הִנֵה אֵל יְשׁוּעָתִי אֶבְטַח וְלֹא אֶפְחָד כִּי עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ ה' וַיְהִי־לִי לִישׁוּעָה. וּשְׁאַבְתֶּם־מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה".
gh