וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה לִבְנֵי־גָ֖ד וְלִבְנֵ֣י רְאוּבֵ֑ן הַאַֽחֵיכֶ֗ם יָבֹ֙אוּ֙ לַמִּלְחָמָ֔ה וְאַתֶּ֖ם תֵּ֥שְׁבוּ פֹֽה: (מטות לב, ז)

איך עלה בדעת בני גד ובני ראובן שלא יבואו למלחמה, ואם לא עלה זה בדעתם למה קצף עליהם משה, מהלך בביאור הדין ודברים

יש להבין מה ראה משה להתריס כנגדם בתוכחה קשה ועדיין לא שמע כל דבריהם, ודילמא כוונתם לירש ארץ סיחון ועוג וגם לצאת חלוצים כמו שהתנצלו בסוף. ועוד תמוה, אחר ששמעו תוכחה חמורה מפי משה, איך מלאם ליבם ליגש אליו למלאות דבריהם, וכי סברו שטעה משה בכוונתם. והמפרשים האריכו.

ושערי דרוש לא ננעלו ואשר בליבי אביעה, ועי' ספר חסידים סי' תקל ובהרבה מקומות. ויה"ר שלא אשתבש ולא אתבייש ויעלו הדברים לרצון.

נראה דבני גד ובני ראובן כשבאו אל הנשיאים ואל משה לא היו כולן בדעה אחת ובמחשבה אחת, ובדומה לישראל כשעמדו על הים שאמרו חז"ל שנחלקו לכמה כתות והתרוצצו בהם כמה נפשות, כן גם בני גד ובני ראובן לא באו כאיש אחד ובלב אחד, ואכן היו ביניהם אשר סברו כפי שמשה הוכיחם היינו שלא יעברו את הירדן ואף לא יטלו חלק בכיבושה.

ועל פי דעתם היו סבורים שאין דבריהם רחוקים מן הדעת כי יש להם טעם מכמה צדדים:

א. גבורים היו כמו דאיתא בחז"ל בכ"מ, ורש"י בריש דברים (ג, יח) כתב שהיו הולכים בראש הצבא וגבורים ואויבים נופלים לפניהם, שנאמר (דברים לג, כ): וְטָרַף זְרוֹעַ אַף־קָדְקֹד. אם כן מסתבר שבמלחמות סיחון ועוג, ובמלחמת מדין היה חלקם בהורשת האויב יתר על שאר השבטים, ובמלחמת מדין כתיב (לעיל לא, נג): "אַנְשֵׁי הַצָּבָא בָּזְזוּ אִישׁ לוֹ", סברו שכן הוא גם בירושת ארצם של סיחון ועוג שכל הקודם זכה וכל שגברה ידו בכיבושם יזכה בארצם.

ב. במה שלא יעברו את הירדן הרי נותנים חלקם לשאר השבטים, וחזינן כמה חרדו בני שבט מנשה על חלקה אחת, אחת מתוך ס' ריבוא של נחלות, הנחלה של צלפחד שמא תגרע מנחלתם ותתוסף על שבט אחר, וכאן נותנים ברעות לבם שנים ומחצה ידות מתוך שתים עשרה הידות והיינו הוספה של כחמישית לנחלת כל שבט ושבט, ואיך לא יתרצו התשעה ומחצה השבטים בעסקא זו.

ג. ארץ סיחון ועוג במזרח בעבר הירדן מזרחה היא מפתנה של ארץ ישראל והיושב בה שומר על גבולה, כי כל צר ואויב הבא בארץ כנען היה בא משם, וכדפירש"י עה"פ (לעיל כב, ה) הִנֵה כִסָּה אֶת־עֵין הָאָרֶץ: "סיחון ועוג שהיו שומרים אותנו עמדו עליהם והרגום". ומעתה אם יעברו כל ישראל לארץ כנען לכובשה ויעסקו בזה י"ד שנים, מי ישמור על ארץ סיחון ועוג שלא יכבשוה עממים מחדש ונמצא כל עמלם של משה וישראל לשוא, ומי ישמור שלא יאספו האומות מלכי מזרח הרחוקים גדודים ויבואו להלחם עם ישראל בארץ כנען כמו שבאו בימי אברהם, אם כן אחיזתם בה אינה פחותה מכיבוש כנען, ואין זו ישיבה במנוחה, כי בכל עת עשוי לבוא אויב וצריכים לצאת עליהם בכלי זינם להלחם בו.

ד. מצינו בכיבוש ארץ ישראל שלא נלחמו כל ישראל במקום אחד, ושאלו בה' לאמר מי יעלה לנו אל הכנעני להלחם (שופטים א,א), והקב"ה השיב: "יְהוּדָה יַעֲלֶה", ואמר יהודה לשמעון שיעלה אתו לסייעו לכבוש חלקו, ובתמורה הוא ילך עמו לכבוש חלקו ואז הלכו שניהם וכבשו כל ארץ יהודה שהיא הגדולה שבנחלות השבטים. הרי שלכאורה אין רעותא במה שמשתיירים ב' שבטים לשמור על הספר כי די לשאר השבטים שיהיו מצטרפים שנים שנים לסייע זה את זה ולכבוש כל חלק מחלקי הארץ.

אבל משה רבנו ברוח קדשו חזה כי התעוררות זו שלהם להיאחז בעבר הירדן מזרחה עשויה להתפשט לרוח של תבוסה בשאר השבטים, כי יאמרו אחר שמתו שלושת הרועים בשנה אחת, זכות מי תעמוד לנו להכרית את הענקים אשר בארץ כנען, ואילולי משה איש האלקים שעמד לנו מול עוג מי יעמוד לנו מול בני הענק אשר בחברון ומול ל"א מלכים אשר בכנען ולא יחפצו לעבור את הירדן, מה גם שאין בני גד ובני ראובן הגבורים אתם, שהם הכריעו את סיחון ועוג וירשו את ארצם, ואיך נוכל לעלות בלעדם כי כבד הדבר מכוחנו.

והשיבם משה בלשון תוכחה בדברים קשים, אף כי ידע כי לא באו בזדון לב להניא את בני ישראל מלהלחם, וגם ידע כי אותם מבני גד ובני ראובן החפצים שלא להלחם בארץ כנען אינם רובם של השבטים הללו, אלא כי כך היא דרך המרי והמבוסה והמבוכה שמתחלת במעטים ושוב תופסת בעדה ואחר כל בכל השבט ואחר כך בכל ישראל, וכך היה במרגלים וכך בעדת קרח שנמשכו ישראל רבים אחר המעטים לחורבן עולם, ודן אותם בתוכחתו לא לפי מה שהם באותה שעה אלא לפי מה שהיה מוחזק שכך עתיד להתגלגל ממעשיהם.

ובני גד ובני ראובן הגבורים שבהם השיבו אל ליבם את דברי תוכחתו והכירו באמיתתם, ואז "וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה גו'" (לב, טז) – מה שנגשו אליו לא היה דרך מילוי דברים של מה שאמרו מתחילה, אלא בהרכנת ראש דרך קבלת תוכחה והודאה שעשוי הדבר כפי מה שסברו מקצתן שלא להלחם להביא רפיון בכל ישראל ולהסב חורבן לישראל, ונגשו אליו לא כל אלו שבאו בתחילה, אלא אותם הגבורים שבהם תלוי הדבר, ותוכן דבריהם שהם חפצים ליכנס לעובי הקורה ולהיות ערבים ואחראים בעד כל השבט שיצאו הגבורים חלוצים לפני ישראל לארץ כנען ולא ישובו לנחלתם מעבר לירדן עד שיתנחלו כל שבטי ישראל את ארץ אחוזתם, והיינו לא רק שיעברו עם ישראל להלחם בארץ כנען, אלא יצאו חלוצים בראש לחזק לב כל השבטים במלחמה כמו שעשו במלחמת סיחון ועוג, ועי"ז גם כל העם יעמוד בשלום.

וקיבל משה דבריהם כי הכרת פניהם העידה שמדברים אמת, ואחר שהתנה עמהם ככל תנאי בני גד ובני ראובן, והם ענו בשלישית ואמרו (לב, לא): "נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי ה' אֶרֶץ כְּנָעַן גו'", וי"ל 'נחנו' חסר א', לרמז לא כולנו אלא אנו הגבורים אשר בשבטינו אנן אחראין וערבאין שניכנס לזירה זו ולא נצא ממנה עד שיושלם הכל כפי דעתך ורצונך (ובתחילה אמרו 'וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים' – לב, יז, מלא, לומר שכל השבט נכנס בתנאי, וכאן הדגישו 'נחנו' לרמז אנו הגיבורים חבורתנו תהא המשפיעה והמנהיגה ואנו נפקח לכפות את הדבר על הכל ונזרז עצמנו ואת כל השבטים על כיבוש ארץ ישראל). ועוד הוסיפו: "וְאִתָּנוּ אֲחֻזַּת נַחֲלָתֵנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן", כלומר אותה אמנה שהאמנת לדברינו ליתן לנו את ארץ סיחון ועוג באשראי על סמך התנאי, היא עצמה חיזוק וזירוז שנעשה ככל התנאים בידענו ובזכרנו כי כבר נתת בידינו את אחוזת נחלתנו בעבר הירדן. כנלענ"ד.

gh