וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־רָאשֵׁ֣י הַמַּטּ֔וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה הֽ': (מטות ל, ב)

למה נאמרה פרשה זו כאן, אחרי כל המצוות שבסיני ואוהל מועד ולפני המצוות שבמשנה תורה

למה נאמרה פרשה זו כאן, בסוף ארבעים שנה, בערבות מואב, ולפני משנה תורה. וגם מאי שנא שנאמרה אל ראשי המטות. וכתב רש"י שחלק כבוד לנשיאים ללמדם תחילה, ואח"כ לכל בני ישראל, ואף בשאר הדברות כן. ואם כן צריך טעם למה הודיע הכתוב ענין זה כאן ולא במקום אחר.

וכתב הרמב"ן: "ובאה הפרשה הזאת בכאן, מפני שהזכיר נדרי גבוה (לעיל כט, לט): לְבַד מִנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם לְעֹלֹתֵיכֶם וּלְמִנְחֹתֵיכֶם וּלְנִסְכֵּיכֶם וּלְשַׁלְמֵיכֶם, אמר עוד, מלבד אלה הנדרים הנזכרים יש עוד נדרי הדיוט וככל היוצא מפיו של אדם חייב לקיים ולעשות כל אשר אסר על נפשו, ובכולן לא יחל דברו אבל אחרים מוחלין לו". הנה נתן טעם על הסמיכות, ואולי הניח לנו רבינו הרמב"ן מקום ורשות להציע טעם על הזמן, כי מטעם סמיכות ללשון נדר הרי כמה וכמה פרשיות כבר קדמו שעסקו בענייני נדר, ולמה נבחרה זו דוקא.

ולעיל בפרשת נשא הארכנו בענין המצוות האמורות שנאמרו אחר המנין שבריש במדבר שהן כולן הכנה לקראת ההליכה לארץ ישראל שהיו נכנסין אליה מיד אילולי חטא המרגלים, עיי"ש. ואם נמצא טעם לקשר מצות נדרים עם הביאה לארץ, שהרי כאן ג"כ היו סמוכים לביאת הארץ, עדיין נצטרך טעם א"כ למה לא נאמרה התם בפרשת נשא עם שאר המצוות.

לכן נראה בענין אחר. דשנינן במו"ק (טו,ב): כל אותן שנים שהיו ישראל במדבר מנודין היו. ונראה דכיון דבהתרת האב נדרי בתו כתיב (ל, ו): "וַה' יִסְלַח־לָהּ", דומה הדבר כאילו האב עושה מעשה בי"ד והקב"ה מקיים אחריו ואומר לבת "מותר לך, מופר לך, שרוי לך", ואין מידת הכבוד של מעלה שיקיים דיבורם של המנודים לשמים, וצפה הקב"ה שיתעכבו מפני החטא, ועיכב הדיבור עד כאן, דקאימנן בשנת ארבעים אחר תשעה באב שכבר כלו כל מתי מדבר.

וי"ל עוד דביסוד כוח ההפרה של האב בנדרי בתו הוא שדרך הבת לסמוך על דעת אביה משום (איוב לב, ז) יָמִים יְדַבֵּרוּ וְרֹב שָׁנִים יֹדִיעוּ חָכְמָה, והוא אוהבה ורוצה בטובתה, וא"כ בעת נדרה כאילו מתנה שאילו יפר אביה את נדרה ביום שמעו אף היא אינה רוצה בנדר זה (עי' ר"ן נדרים עג,ב ד"ה ואיכא, וחי' 'אור החמה' שם, גבי נדרי אשה לבעלה).

ואולם כאן בדור המדבר אותו ביטול דעת של הבת לאביה נשבר ובטל ע"י כשלון האבות בחטא המרגלים. ונראה למצוא רמז בכתוב (במדבר יד, לא): "וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה וּבְנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא־יָדְעוּ הַיּוֹם טוֹב וָרָע הֵמָּה יָבֹאוּ שָׁמָּה וגו'", ונמצא דחסרון דעת טוב ורע היא הצלתם של הבנים, וידיעת טוב ורע של האבות בהיפוך שהפכו הטוב לרע ורע לטוב הוא כשלונם של האבות, ואם כן איך תסמוך הבת על אביה שיברור בשבילה הטוב וימנענה מן הרע, ולכן לא ציותה התורה פרשה זו עד שכלו מתי מדבר.

ואין להקשות עדיין היה אפשר שיצטוו בחוקים שבין איש לאשתו. די"ל דעיקר הפרשה בדיני אב לבתו כי הבעל מרשות האב נכנסת לידו ואם נתרוקנה בנערותה חוזרת לרשות אביה. ועוד דאילו היה הבעל מפר והאב אינו יכול להפר היה שם זילותא של האב, ונהי דהיו מנודים לשמים לא היו מנודים לבני ביתם וחייבים בכבודו, ומ"מ סמיכות דעת ליכא.

ובזה מצינו לתת טעם למה נאמרה פרשה זו לראשי המטות. דעל ידי חטא המרגלים וביותר אחר מחלוקת קרח ור"נ סנהדראות שעמו, נשבר שבר גדול בישראל בכיבוד וההידור שרחשו ישראל לזקניהם וגדוליהם, מלבד משה ואהרן, ונהרס כבוד בית הוועד וההורמנות שהיתה לתלמידי חכמים שיהיו דבריהם נשמעים נתרופפה מאד. ומיד הוצרך משה לקומם כבודם כי אין ישראל יכולים לעמוד בלא זקניהם ורבותיהם, ובכל דיבור ודיבור מפי הקב"ה לימד תחלה לראשי המטות כדי לרומם שמם ולהרבות יקרם וכבודם ולהחזיר עטרתם ליושנה (ובספרא ויקרא נדבה א, ב: מצינו שכל ל"ח שנה שהיו ישראל כמנודים לא היה מדבר עם משה כו', ומ"מ מסתבר שסדר משנה דאיתא בעירובין נד,ב, היה קיים גם כשלא היה דיבור חדש מפי השכינה אלא חזרה על הראשונות). ואולם עד שלא כלו מתי מדבר, היו האבות שלא מתו עדיין כמזכרת עוון לקרחה הקשה שנעשית בישראל ע"י עשרת המרגלים שנאמר בהם (לעיל יג, ב): "כֹּל נָשִׂיא בָהֶם" וגם ע"י ר"נ ראשי הסנהדראות במעשה קורח, ולא היה הכיבוד לנשיאים ולזקני סנהדרין נעשה בפרסום כל כך, וגם לא נקלט כל כך בלבבות, אבל מעתה שכלו מתי מדבר, הרי הגיעה השעה לחנך דור הבנים שעליהם נאמר (דברים ד, ד) "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בה"א חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם", לידבק בתלמידי חכמים ובנשיאי המטות ולתת כבוד לתורה, לכן נתפרסם הדבר בפרשה זו.

ומה שלא נכללה פרשה זו במשנה תורה שנשנית חדשים מעטים לאחר מכן, כי משנה תורה עיקרה חזרה על חוקי התורה, ונתנה פרשת נדרים כאן בתורת נתינת תורה ולא משנה תורה, ולא נשנית עוד בספר דברים שהרי נתנה בשנת ארבעים ולא הוצרכו עוד לזירוז. ועי' כל דברי רמב"ן בהקדמה לדברים.

gh