וַתִּקְרַ֜בְנָה בְּנ֣וֹת צְלָפְחָ֗ד בֶּן־חֵ֤פֶר בֶּן־גִּלְעָד֙ בֶּן־מָכִ֣יר בֶּן־מְנַשֶּׁ֔ה לְמִשְׁפְּחֹ֖ת מְנַשֶּׁ֣ה בֶן־יוֹסֵ֑ף וְאֵ֙לֶּה֙ שְׁמ֣וֹת בְּנֹתָ֔יו מַחְלָ֣ה נֹעָ֔ה וְחָגְלָ֥ה וּמִלְכָּ֖ה וְתִרְצָֽה: (פינחס כז, א)

טעם שלא נחשבו בנות צלפחד כסומכות על הנס במה שלא נישאו למי שאינו הגון להם שנים הרבה ואע"פ שבטבע מעיינם מסתתם

במסכת ב"ב (קיט,ב): צדקניות הן שלא נישאו אלא להגון להן. תני רבי אליעזר בן יעקב, אפילו קטנה שבהן לא נשאת פחותה מארבעים שנה. ומקשינן: איני והא אמר רב חסדא ניסת פחותה מבת עשרים יולדת עד ששים, בת עשרים יולדת עד ארבהם, בת ארבעים שוב אינה יולדת. ומתרצינן: אלא מתוך שצדקניות הן נעשה להן נס כיוכבד כו'. ומפרש רשב"ם: "בטוחות בצדקתן שיעשה להם נס כיוכבד ולכך נתעכבו עד ארבעים שנה בשביל להנשא להגון. כיוכבד שילדה אחר ארבעים".

מקשים הא אין סומכין על הנס. ובקובץ שיעורים (אות שסא) וז"ל: "ובפסחים דף ס"ד פליגי בזה אביי ורבא, וס"ל לרבא דאין סומכין על הנס. ואפשר לומר דהכא שאני, כיון שעשו כן, מפני שהיו מצפות להגון להן, הוי בכלל שלוחי מצוה אינן ניזוקין. אבל קשה, כיון דבדרך הטבע לא יכלו להוליד, א"כ מיקרי שכיח היזיקא, ובכה"ג לא מהני הא דשלוחי מצוה אינן ניזוקין".

ונ"ל ע"פ מה דאיתא ביבמות (לד,ב): "א"ר יוחנן כל ששהתה אחר בעלה עשר שנים ונשאת שוב אינה יולדת. אמר רב נחמן לא שנו אלא שאין דעתה להנשא, אבל דעתה להנשא מתעברת. אמר ליה רבא לבת רב חסדא קא מרנני רבנן אבתריך. אמרה ליה אנא דעתאי עלך הואי". אם כן יש לומר דכל הני כללי דפחותה מבת עשרים ובת עשרים ובת ארבעים אינן בחוק הטבע, אלא טעם הדבר כיון שהאשה מסחת דעתה מלידה ובנים שנים רבות מתייבש מעיינה ושוב אינה יולדת כי אין כוחה חוזר וניעור.

ונראה הטעם דבנות צלפחד לא נישאו עד כאן, לפי שידעו ישראל שאביהם מת בחטאו ולא היו עליהם קופצים, דמי יבקש לישא בת הנסקל לבי"ד. ובאמת אילו ביקשו לירד בדרגא היו יכולות לינשא בקל, אבל הם ידעו דהעצה נחות דרגא ונסיב איתתא (יבמות סג,א) אינה אלא לאיש, ופי' רש"י (שם) שמא לא תתקבל עליה. ומהאי טעמא גופא דשלום בית יש להן לחזר אחר חתן הגון הגדול מהן במעלה. והן לא היו שותפות בכלום בחטא אביהן וגם היו בטוחות שלשם שמים התכוין אם כן אינו בדין שייענשו בכך, ובטוחות היו שהקב"ה יזמן להם בבוא עתם את הזיווג שהכריזו להן מ' יום לפני יצירת חתניהן. ובמה שתקעו דעתן בבטחון בהשי"ת שיזמן להן זיווגם אם מיד ואם לאחר זמן, בדבר זה עצמו גרמו שהיו בבחינת 'דעתיה עליה' ולא נתייבש מעיינם, ואם כן לא סמכו כלל על הנס אלא סמכו על הקב"ה ועי"ז לא היה כאן נס.

וע"ז יש להמליץ, חכמניות היו שהיו בקיאות בטיב רפואות וטבעי הגוף וידעו שביטול הלידה בבת ארבעים הוא מפני רק סילוק הדעת והיאוש מבעל ובנים, וצדקניות היו שהיו בוטחות באמונה שלימה בהקב"ה, וגם צדקניות היו שלא ביקשו לינשא אלא להגון להם, ודרשניות היו שהיו רגילות לשמוע דרשת החכם ושמעו דמ' יום קודם יצירת הולד נקבע זיווגן, ואפילו זה בקצה העולם וזה בקצה האחר יזדמנו זה לזה, ובזכות שלושת אלה זכו לזיווגן וזכו לבנים, ולא היה שם נס כלל וכלל. ועיין שוב בלשון רשב"ם בב"ב דלעיל ודומה שהדבר כולו מונח יפה בדבריו. כנלענ"ד בס"ד.

gh