וּבְנֵי־קֹ֖רַח לֹא־מֵֽתוּ: (פינחס כו, יא)

קרח ועדתו נידונו במיתה כדין אפיקורסים ובבליעה מדין מורדים במלכות

פירש"י: "ובני קרח לא מתו, הם היו בעצה תחלה, ובשעת המחלוקת הרהרו תשובה בלבם, לפיכך נתבצר להם מקום גבוה בגיהנם וישבו שם". ולכאורה לישנא דקרא 'לא מתו' אי אפשר להוציאו מפשוטו, ואין הכוונה שמתו ונתבצר להם מקום נוח בגיהנם שלא ירדו לדיוטא תחתונא, אלא הכוונה נתבצר להם מקום בשעת הזעף עד שסכרה הארץ את פיה ועלו.

אך ראה רא"ם שהביא גרסתו בסנהדרין (קי,א): "ובפרק חלק אמרו: ובני קרח לא מתו, לא חיין ולא נדונין. תנא משום רבנן: מקום נתבצר להם בגיהנם ועמדו על רגליהם ואמרו שירה". ותמה הרא"ם: "ולא הבינותי דבריהם כלל, דהא מההיא ד'לא חיין ולא נדונין' משמע ששוב לא עלו על פני הארץ". ולא באתי להאריך בדבר שכבר דברו בו המדברים, אלא להוסיף יישוב לתמיהה שתמהו המפרשים לסברא זו ששוב לא עלו על פני הארץ, ותמהו א"כ למה ירדו לגיהנם כלל הא עשו תשובה ובגן עדן תהא מנוחתם, ור' כמה תשובות בדבר בספר 'נר למאור' למו"ה אליהו שלזינגר שליט"א, ח"ב עמ' תיג ואילך.

ולענ"ד נראה בענין אחר. דהנה משה היה לו דין מלך כדאיתא בזבחים (קב,א): "יבמה מלך", ובמדרש כמה פעמים, וכאן במחלוקת קורח איתא במ"ר (יח, ד): "מיד התחילו שונאי משה להתגרות בו את ישראל ואמרו משה מלך ואהרן אחיו כהן גדול ובניו סגני כהונה כו'". וברמב"ם הל' בית הבחירה (לענין הוספה על העזרות): "ומשה רבינו מלך היה"א).

והנה על פי דין יש רשות למלך ישראל להרוג את המורדים בו והמחוייבים לו מיתה, וכנפסק להלכה ברמב"ם בהל' מלכים (ג, ח) וז"ל: "כל המורד במלך ישראל יש למלך רשות להרגו אפילו גזר על אחד משאר העם שילך למקום פלוני ולא הלך או שלא יצא מביתו ויצא חייב מיתה ואם רצה להרגו יהרג שנאמר (יהושע א, יח) 'כָּל־אִישׁ אֲשֶׁר־יַמְרֶה אֶת־פִּיךָ' וכן כל המבזה את המלך או המחרפו יש למלך רשות להרגו וכו'", עכ"ל. וכאן קורח ועדתו ודתן ואבירם חטאו נגד משה בכל מה שהזכיר הרמב"ם, גם מרדו בו, גם חרפוהו, וגם לא שמעו לקולו ששלח לקוראם ואמרו (לעיל טז, יב) "לֹא נַעֲלֶה".

אם כן יש לומר שעונש המיתה שנגזר על קורח ועדתו היה בהיותם כופרים בתורה ובשליחות משה, אך שהיתה מיתתם בבליעה ובנפילה לגיהנום, היה מדין מורדים בהנהגת משה ומבזים מלך ישראל. ותדע שכן הוא, שהרי לא מצינו שהעמיד להם משה סנהדראות לדונם בעדים והתראה, דאפילו בחטאים הקשים שהיו בדור המדבר הושיבו עליהם סנהדראות (כמובא במדרשות) וכך בחטא העגל ובחטא פעור (שהיה אח"כ), ואילו כאן מתו שלא בבית דין אלא בגזירת פיו של משה, והוזקק משה להביא עליהם מיתה שעדיין לא היתה בעולם "וְאִם־בְּרִיאָה יִבְרָא ה'" (לעיל טז, ל). וכל זה משום דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, ואילולי לא נענשו בכל מידת הדין לא היתה תקומה למלכותו ולהנהגתו ולתכלית היציאה ממצרים להכניסם לארץ הקדושה, ואילולי מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו. על כן היה משה רבינו ע"ה, אוהבם של ישראל והעניו מכל האיש שעל פני האדמה, אנוס לשנס מתניו למלחמה בקורח ועדתו בכל התוקף ולענשם בכל החומר.

ואם כן מובן דאף שבני קורח הרהרו תשובה בליבם מ"מ לא הועילה תשובתם לענין המרידה במשה ובהנהגתו, ובדומה לעבירות שבין אדם לחברו דאין תשובתו מקובלת עד שירצה את חבירו. וכיון שכאן לא היה סיפק בידם להראות תשובתם כלפי משה וכניעתם עליו, ורק לאחר מכן מאותו יום והלאה מי שמטה אזנו לחור הבליעה שומע אותם מודים ואומרים "משה אמת ותורתו אמת ואנו בדאים" אבל בההיא שעתא בחזקת מורדים הוו לא היתה להם תקנה אלא שירדו חיים שאולה עם חבריהם.

ואין להקשות דהרמב"ם בהל' מלכים (שם) כתב "ואין למלך רשות להרוג אלא בסייף בלבד", די"ל דמאמר פיו ותפילתו של משה כסייף חשיב, כדכתיב (בראשית מח, כב) "אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי" ומתרגמינן: "בצלותי ובבעותי".

וגם אין להשיב, דתינח שהוצרכו למות וליבלע, אבל מפני מה לא נכנסו לגן עדן, דהרי עשו תשובה. די"ל דכיון דגזר משה לומר "אִם־כְּמוֹת כָּל־הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה גו' לֹא ה' שְׁלָחָנִי וגו' וְאִם־בְּרִיאָה יִבְרָא ה' וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת־פִּיהָ גו' וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה גו'", אם כן כל זמן שלא ירדו כל המורדים שאולה, דהיינו לגיהנום, יש כביכול פתחון פה לשונים לחלוק ולומר דח"ו "לא ה' שלחני", ועל כן אין עצה ואין תבונה אלא שתתקיים הגזירה כפשוטה. ומ"מ הועילה להם תשובתם שנתבצר להם מקום בגיהנום, גיהנום דוקא ולא מחוצה לו, וכשיבוא גואלנו צדק ויעלו שערי בית המקדש יעלו גם הם עמהם, בב"א.

gh