וַיָּ֧שֶׂם ה'֛ דָּבָ֖ר בְּפִ֣י בִלְעָ֑ם וַיֹּ֛אמֶר שׁ֥וּב אֶל־בָּלָ֖ק וְכֹ֥ה תְדַבֵּֽר (בלק כג, ה)

הרצון העליון בפרשת ברכות בלעם שיודה וישבח את ישראל בפיו ואע"פ שליבו בל עמו – וטעם עמוק בדבר

בסנהדרין (קה,ב) איפלגו אמוראי: ר' אלעזר אומר מלאך, ר' יונתן אומר חכה. ופרש"י: "מלאך, שמסרו הקב"ה למלאך שלא יניחנו לקלל. חכה, נתן בפי בלעם שלא היה מניחו לקלל והיינו וישם". ולכאורה, וכן פי' בכו"כ פירושים שנטלה ממנו הבחירה. אך יש לתמוה דא"כ מה טעם לברכותיו והוא מעשה קוף וכציפור המדברת ואין כאן לא ברכה ולא קללה. ועוד דלמה הוזקק לשלוח אליו המלאך להתרותו בכמה מכשולים ומניעות והתראות, הואיל ולסוף עתיד ליתן חכה בפיו כבר לא יוכל לנטות ימין ושמאל, ומי יפתח חרצובות רשע אשר הבורא ית"ש שם עליהם מסגר. ועוד מהו ל' הכתוב (כג, יב): "הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יָשִׂים ה' בְּפִי אֹתוֹ אֶשְׁמֹר לְדַבֵּר", מה צריך לשמירתו וכבר שמור הוא במלאך של אש וחכה של ברזל. ורש"י בחומש לא הביא גמ' הנ"ל וגם לא רמזו לזה לא אונקלוס ולא יונתן, ודומה קצת דלא ס"ל דהוא בפשטו של מקרא.

ובענייני אגדה אין אנו מוזהרים שלא לנטות מדברי ראשונים (עי' אוה"ח הק' בריש פירושו לתורה ד"ה דע כי רשות לנו כו'), וכאן נראה דאפילו למפרשים שנטלה ממנו הבחירה, אין הכוונה שנעקרה ממנו מכל וכל, אלא דאמנם המלאך והחכה היו בולמים אותו מלדבר דבר רע על ישראל, אך לא היו יכולים למנוע ממנו לומר לשון הברכה ולכוין בו כוונה רעה, כי הבחירה ניטלה ממנו מכוח המעשה ולא מכוח המחשבה (ויסוד סברא זו העלה בספר 'חיי אליהו' לר' אליהו עברון ז"ל, ניו יורק תשי"ג, עמ' 230 ואילך, ובמהלך אחר).

ועמקו של דבר כי ביטול הסטרא אחרא והשטן המקטרג, אינו יכול להיות על ידי ביטול מציאותו וסכירת פיו, ואדרבה זה עצמו פתחון למקטרג לומר שלא היו יכולים לעמוד בתוכחתו. והדרך לביטול הסטרא אחרא שאונסים אותו בעונשי הגוף לומר האמת ואע"פ שבליבו אינו מסכים, סוף סוף כיון שאמר כפי האמת ונשמע בעולם שהודה ואמר כפי האמת מתרפה הקטרוג בעיני הבריות ונופל ובטל מעצמו, ודמיא מילתא קצת למש"כ הרמב"ם בהל' גירושין (פרק ב הל' כ) במי שדינו לגרש את אשתו וממאן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ואין זה גט מעושה כי נפשו אינה רוצה להידחות מהיות ישראל אלא שיצרו אנסו והגוף מעכב ואחר שהוכה הגוף ותשש יצרו כבר גרש לרצונו. וכך המה גם קטרוגי המקטרג, אין עיקר כוחו במה שהקטרוג תפס בליבו, כי יצרו אנסו וביסוד יצירתו גם הוא לא נברא אלא להרבות כבוד שמים, אבל כוחו הוא במה שדבריו נתפסים באזני הבריות, אבל כאשר נעשים קלושים בעיני הבריות הרי הם מתבטלים כעפרא דארעא מכל וכל.

וכאן בלעם הרשע היתה נפשו מלאה שנאה וקטרוג לישראל, וסבור שאם הקב"ה ישמע טענותיו אולי ח"ו יסיר אהבתו וחסדו מעל ישראל, ולזה באו ההתראות ושילוח המלאך ליירט דרכו, לא לבטל ולמנוע מחשבת הזדון שבלבו, אלא להזהירו שליבא לפומא אל יקרבו זה לזה כי ימות מיד, וכשאמר לו המלאך (כב, לה): "לֵךְ עִם־הָאֲנָשִׁים וְאֶפֶס אֶת־הַדָּבָר אֲשֶׁר־אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תְדַבֵּר", נרמז מזה שאין מנוע מלחשוב ולכוין כל שבע תועבות שבליבו ובלבד שידבר את הדבר הנאמר לו כמלולו, וזה פתרון מה שאמר "את אשר ישים ה' בפיו אותו אשמור לדבר", ר"ל אשמור שהמחשבה הרעה לא תתגנב אל הדיבור, כיון שבאוה"ע "אזהרתן זו היא מיתתן" (סנהדרין נח,ב) ידע שאם יכשל בלשונו ויבא לקלל ייענש מיד במיתה, ובלעם בנפשו הרחבה התיירא ממיתה, שהרי בא מארם לאסוף עושר וכבוד (ומה שאמר (כג, י): "תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים" עי' ר"ח פלטיאל שהכוונה כאדם האומר הלואי שימות ואל תבוא רעה זו לידי שבא לקלל ולבסוף צריך לברכם), לכן שמר עצמו ביותר שמחשבתו הרעה לא תביאנו לידי כשלון בלשונו וימות מיד בגמר מחשבה לפני הדיבור.

וסבור הרשע בלבו כיון שה' יראה ללבב וידע וישמע הזדון והקטרוגים שכיון בברכותיו אולי יתרצה אליו לנטוש את עמו. והכוונה העליונה היתה בהפך, לומר: לא מה שאני שומע בדבריך אלא מה שישראל וכל אומות העולם שומעים בהם, שהרי לא עמדו פילוסופים לאומ"ה כבלעם בן בעור ואבנימוס הגרדי ודעתם נחשבת ונשמעת אצלם, וההודאה בפה מלא בשבחם ומעלתם של ישראל ובהיות ה' אלהי ישראל בורא עולם ומנהיגו, היא המבטלת ומסלקת את הקיטרוגים הללו בעיני ישראל ובעיני האומות, השרים שלמטה והשרים שלמעלה, הן בדורות ההמה והן בדורות הללו, וכן יהי רצון.

gh