וַיִּסְע֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיַּחֲנוּ֙ בְּעַֽרְב֣וֹת מוֹאָ֔ב מֵעֵ֖בֶר לְיַרְדֵּ֥ן יְרֵחֽוֹ: (חקת כב, א)

משמעות סילוק פרשתנו בפסוק דידן שהוא עצמו תחילת קאפיטל כ"ב ועוד בהארת הגר"י ויינברג זצ"ל ברפיון הידיים של משה במעשה שטים

סילוק פרשת חוקת הוא בפסוק דידן: "ויסעו בני ישראל ויחנו בערבות מואב מעבר לירדן ירחו". אך מאידך בפסוק זה מתחיל פרק כ"ב וכל המשך הפרק הוא בפרשת בלק.

והנה ידוע דפיסוק הפרקים אינו ממקור ישראל אלא מחכמי אומות וכוזביהם שפעמים דחקו כוונות זדון ומחשבות אוון בפיסוקיהם ומשמעותם. אם כן יש לחקור בכוונת הדברים בין דידן ולהבדיל לדידהו, בין אם הפסוק הינו סיום לפרשת חוקת או כהקדמה לפרשת בלק Z

יש לומר דהפסוק בסוף פרשת שלח – המדבר בביאת ישראל לערבות מואב שהיא החניה האחרונה לפני כניסת ישראל לארץ – בא להכריז על סיום גלגולי דור המדבר, דור תהפוכות וקטטות (וההוספה 'מעבר לירדן ירחו' הנוסף על רישא דקרא 'ויחנו בערבות מואב', בא לרמז על ענין זה, כלומר מכאן אין להם עוד תנועה אלא לחצות את הירדן ולבוא ליריחו). אמנם היה הדור דור דעה בעל השגות גבוהות, אך אלו לא הצילוהו מליפול בבורות המדבר פעם אחר פעם, מפני קשיות עורף ויצר המרי. סיפור דור דעה זה מסתיים בגזירת מי מריבה שנגזר על משה ואהרן להיאסף במדבר, שאף בהם התאנף ה' בגללנו ובעוונותינו, והוא גמר וחותם ענין הדור שיאספו הרועים עם הצאן במדבר ועי"ז יזכו הצאן לשוב לעתיד לבא כמו שדרשו רבותינו.

אבל מכאן ואילך מתחלת פרשה חדשה, של דור הבנים אחר תום כל הדור שנגזר עליהם שלא יראו את הארץ, עדה השלמה שעליהם נאמר (דברים ד, ד) "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם", דור שעמהם ההתנהלות היא בדיבור ובנחת בהיותם גדולים ובוגרים כאשר נתבאר בפר' מי מריבה. והפסק הפרשה ע"פ המסורה בהלמ"מ והפסק הסדרות ע"פ מנהג בבל דידן במקום זה, מטעים ומציין קו המפריד בדיו ובסיקרא בין הדור דלעיל לבין הדור דלהלן, בבחינת ייכל דור ותחלואיו, יחל דור וישועותיו.

אך להבדיל אלף הבדלות, הפיסוק הנכרי מלא רשעה וקטרוג, ובא לרמז הפך זה, כלומר – ועפר לפיהם: מה שהיה הוא שיהיה כי פעם אחר פעם ודור אחר דור אתם נכשלים בחטאים, אך זה בא הדור החדש, ונתבשם קצת בברכותיו של בלעם הנביא הקוסם וכבר התחילו לשטות אל בנות מואב והמגפה חזרה לאכול בהם. ח"ו אין להם סבר ותקוה עד שיחליפם באומה אחרת ח"ו היל"ת, זה תוכן הפיסוק הנכרי ההופכים טעמי תורה למדרש טעות ואליל.

ואחר שנבעו מצפוני עשיו ורשעתו, עדיין צריכים אנו להשיב על הדבר, כי אמנם המסורה קובעת הפיסוק לדור המדבר בסוף פרשת חוקת ועדיין לכאורה אין די בזה, ובמה נוכל לסכור פיהם של הדוברים עתק, האומרים גם הדור החדש וגם הבאים אחריהם עשו כמעשיהם, ובחרבות לשונם דוקרים ושוחקים לאמר: "וכי לא כך רגיל בפיכם לומר בכל יום: יאַוואָל אנחנו ואבותינו חטאנו...".

והתשובה היא בסוף הפרשה, ברפואת מעשה שטים ע"י פנחס בן אלעזר הכהן, והדבר יובן היטב ע"פ הדברים המופלאים בספר 'לפרקים' (להג"מ ר' יחיאל יעקב ויינברג זצ"ל, בחלק 'אהל יעקב' על פרשיות התורה, עמ' תשצד) וראויים הדברים להרחיב הציטוט מהם, וז"ל:

"...נראה, כי מעשה פעור שונה באמת משאר תקלות שאירעו לישראל במדבר. כאן נגע הנגע בשדרות רחבות בעם ישראל, לא רק ה'ערב רב' וכיוצא־בהם מקצות העם, אלא בגוף האילן של עם־ישראל, "וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר" (כה, ג). זאת ועוד: משה רבינו, רבם ומושיעם של ישראל היה עמהם במחנה, ושלא כדרכו בכל המשברים והגלים שעברו על ישראל במדבר, באותה שעה "נתרשלו ידיו" (במדב"ר ט, א). ואף כשפנה אליו פינחס ואמר לו, כמובא בגמ' סנהדרין (פב,א): "אחי אבי אבא, לא כך לימדתני ברדתך מהר סיני: הבועל את הנכרית קנאין פוגעין בו" — לא שינס מתניו כנגד המתפרצים, אלא השיב בכעין אמתלא "קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא".

"ויובן הדבר כשנתבונן בתנאי ומצב ישראל באותו הזמן: ישראל ומשה עומדים לסוף ארבעים שנה במדבר, אחר שעבר משה עם ישראל כל התלאות, ובכולם פשט זרועו ומסר עצמו להגן עליהם. ועכשיו באחרית ימיו, יודע כי קרב יום שבו לא יוכל להיות עמם כדרך שהיה עמהם בחיים חייתו. ואם כן, אף אם יתאזר בעוז לעמוד בפרץ בפעם הזאת, מי יעשה כן לאחר מאה ועשרים. האם לא תהיה תקנה לעם הזה אלא בהיות המורה עמהם, ובכל עת שיסתלק מהם לשעה, אזי יפרעו ויברחו מבית הספר ח"ו, האם לאחר כל מה שגידלם ולימדם ואימן אותם, "כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת־הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה" (לעיל יא, יב) — לא יִמָצֵא בעם הזה מי שהוא שיעמוד ויעשה את הדבר הראוי ליעשות. אם כן, הנסיון כאן אינו למורה, אלא לתלמידים.

"ואמנם אירע הנס, ישראל עמד בנסיון. רבים וטובים נפלו באותו מעשה, אך מכל מקום נמצא איש אשר רוח בו, גבר בגוברין שעמד מתוך הקהל, "וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ" (שם כה, ז). קימתו מתוך העדה, מדעת עצמו, היא מעיקרי ההצלה שהיתה כאן, להודיע ולהוודע כי שורש חיים יש בעם ישראל, וישראל קדושים, אם אין נביאים הם בני נביאים הם, ובשעה של פורענות ידעו המעשה הראוי להיעשות, אף בדבר של 'הלכה ואין מורין כן'".

עד כאן דבריו. ומכאן גם תשובת המינים בפרשה זו, אמנם הבחירה אינה ניטלת לעולם, ובכל דור דור היצר עומד בפיתויים והסתות חדשים לבקרים, אבל הרועה הנאמן משה רבינו ע"ה בהנהגתו את ישראל על פי הדיבור, הטמיע בעם את כוח ההנהגה וכוח הדעת ברועי הדור, להכיר במכאובי הדור ובדרכי רפואתו, ואחריהם ואחרי ה"א נלך, עד אשר יקויים בנו (ירמיה כג, ה־ו): "וַהֲקִמֹתִי לְדָוִד צֶמַח צַדִּיק וּמָלַךְ מֶלֶךְ וְהִשְׂכִּיל וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ. בְּיָמָיו תִּוָּשַׁע יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל וגו'". אמן וכן יהי רצון.

gh