וַיְדַבֵּ֣ר הָעָ֗ם בֵּֽאלֹהִים֘ וּבְמֹשֶׁה֒ לָמָ֤ה הֶֽעֱלִיתֻ֙נוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם לָמ֨וּת בַּמִּדְבָּ֑ר כִּ֣י אֵ֥ין לֶ֙חֶם֙ וְאֵ֣ין מַ֔יִם וְנַפְשֵׁ֣נוּ קָ֔צָה בַּלֶּ֖חֶם הַקְּלֹקֵֽל (חקת כא, ה)

ישוב דבר פליאה בפירוש ר' יהודה החסיד

בספר 'פי' התורה לר' יהודה החסיד' (ליקוטים מתורת רי"ח ע"פ כתבי יד, ע"י ר"ש לנגה, בני ברק תשל"ה) מצאנו דבר פלא תמוה. ואלו דבריו: "ונפשינו קצה בלחם הקלוקל, והלכו מן המחנה חוץ לישוב ביערים אחר פירות וירקות טובות וחיות למצוא. מתוך כך 'וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים' כי כך הוא מנהג עדיין (Zכך דרך העולם גם האידנא) כשאדם טועה ביער חוץ ליישוב מיד נושכין אותו נחשים".

ותמוה, שהרי עוקר את הנס מכל וכל, וכי עלה על דעתנו דעצה טובה, דבר שגם טייעא ישמעאלי היה יכול לאומרו בא הכתוב ללמדנו, וגם נמצא לפי דבריו דלא בעונש נשכום הנחשים, וגם לולי שדברו באלהים ובמשה היו מכים בהם לפי שהרחיקו מן הישוב, אתמהא. והתמיהא גוברת בדבריו להלן בפסוק ח, שם חוזר ולומד כל ענין הנחשים לדבר שבטבע, וז"ל: "ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף ושים אותו על נס, הרי יכולים לראות כו' ג' פרסאות או הרבה סביב למחנה כו', והיה כל הנשוך, שלא נתן טביעות עין בנחש (Zהתרחק עד שלא ראה נחש הנחושת), יהא נשוך, וראה אותו וחי, אבל שראה אותו כל שעה ולא יתרחק מן המחנה וחי, כי כשיראה הנחש יברח כלפי המחנה כו'", עיי"ש כל דבריו. וכאמור צ"ע דמה דחקו להוציא הדבר מפשטו. ועוד, דוכי לית ליה דבר משנה (ר"ה ג, ח) וכי נחש ממית ומחיה אלא ע"י שהיו מסתכלין כלפי מעלה היו מתרפאין.

ומשעלה זכרון המשנה בר"ה תמהתי מה יפרש בבבא האחרת שם, גבי מלחמת עמלק, דקאמר תנא וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות אלא ע"י שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את ליבן היו נוצחין, שמא גם התם לא יפרש כפי הפשט. ומה נפלאתי דהתם (שמות יז, יא) נמי מפרש כעין הכא לקרב הנס אל הטבע, דמפרש שם שהיה משה מנופף במקלו כל היום סימן בקשה לפני שכינה לערבב המזלות ואז היו נוצחין, כי עמלק ע"י המזל היה עושה מלחמה, ובעת שהיה משה נח בשעה שתש כחו מלהניף ידיו אז היו גוברין, והיא פליאה נשגבה ואשתומם כשעה חדאא).

ועל כורחנו צ"ל דלא בא להפקיע הנס, אלא דס"ל דמדרכי המקום להלביש כל נס קצת בדרכי הטבע שלא לעקור הבחירה. ועוד נראה דכיון דמלחמה לה' בעמלק, ומשה נביאו צוה לצאת להלחם בו, א"כ מה עוד חסר היה שיגבר ישראל, אלא על כרחן שכך היה רצון העליון שיהא צד טבעי בנצחון.

ויש מעלה באופן זה כי המתבונן מבין שהקב"ה הוא מסבב המזלות ומניען כסדרן וברצותו מבלבלן. משל לדבר, מלך שבא חצוף אחד לערער עליו ותפס בשחוק השאח להראות כוחו. והמלך בהיותו גוזר ואין מוחה יכול להמיר כללי השחוק כרצונו ולהיות נוצח בכל אופן, אבל אין רצונו אלא להיות נוצח על פי הכללים הקבועים, היינו דרך הטבע. והדבר עולה בקנה אחד בדרכו של עמלק שיודע את רבונו ומתכוין למרוד בו (עי' מש"כ בהפטרת לפ' זכור), דיש לפרש יודע את רבונו, דנעשה כאומר אם יבוא פטרונם של ישראל עלי בנסים ונפלאות שלא עפ"י טבע איני יכול לעשות דבר, אבל אם יצמצם עצמו לכלי הטבע אז ח"ו בידי לגבור על ישראל. ובדומה יל"פ בטיטוס שחיק טמיא שנכנס לביהמ"ק לנאץ ואמר אם יש בו כוח יבוא וילחם כנגדו (אבדר"נ ז), היינו אם יבוא בלבוש בשר ודם. והקב"ה שלח לו יתוש הפחות בברואים.

ומתוך כך, כיון דהקישן התנא במשנה, בא לפרש גם כאן כעי"ז דע"י שלא היו מתרחקין מן המחנה נותנים אל לבם שמקור חיותם הוא המשכן בית חיינו ומי ששיכן שמו שםב).

gh