למה נחשבו ישראל כמתחברים לעשו הרשע במה שבקשו לעבור בגבול אדום ולשתות מים בדמים

פירש"י: "מגיד שמפני שנתחברו כאן להתקרב לעשו הרשע, נפרצו מעשיהם וחסרו הצדיק הזה, וכן הנביא אומר ליהושפט (ד"ה ב' כ, לז) כְּהִתְחַבֶּרְךָ עִם־אֲחַזְיָהוּ פָּרַץ ה' אֶת־מַעֲשֶׂיךָ". וצריך להבין, במה נתחברו.

ובספר 'אמת ליעקב' להגר"י קמינצקי זצ"ל, כתב שהתחברו במה שאמרו לאדום (כ, יד): "כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל" וגו', ובזה הראו קורבה שנחשבה כפרצה במעשיהם. והוסיף דצריך לבאר שהרי התורה עצמה הזהירה (דברים כג, ח): לֹא־תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא, אך הביאור הוא דאף שאסור לשונאם, אסור לנו להרגיש שייכות מיוחדת אתם, והטענה כאן שהרגישו קורבה מיוחדת מחמת האחוה ולא מחמת ציווי התורה, ועיי"ש שהאריך. ויש לשאול, הרי דיבור זה 'כה אמר אחיך ישראל' מפי משה יצא, ומעצמו שלח הדברים למלך אדום, כי לא נזכר שישראל דחקו על הדבר כשליחת המרגלים, ואיך נתלה באדוננו משה רבינו ע"ה דיבור שאינו ראוי שנתסלק אהרן בעטיו. וצריך לפרש לדבריו דאמנם משה לא התכוין להזכיר קורבה, אלא כפי שרש"י האריך: "מה ראה להזכיר כאן אחוה, אלא אמר לו אחים אנחנו בני אברהם כו' ועל שנינו היה אותו החוב לפרוע כו'". אך כשיצאו הדברים מפי המלאכים ששלח משה נתערבה גם הרגשה זו בדבריהם והיה זה הבעה להרגשת ישראל, וכך נשמעו הדברים באזני אדום, ולכן נחשב עוון לישראל.

והגה"ק החת"ס זצ"ל (ב'תורת משה' כאן), מדייק להבחין בין לשונו של משה ללשון שאמרו ישראל האמורה להלן, שכתב וז"ל: "צריך להבין במה נתחברו. וי"ל, הנה מרע"ה שלח למלך אדום (כ, יז) וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר, ואח"כ שלחו ישראל (כ, יט): וְאִם־מֵימֶיךָ נִשְׁתֶּה .. וְנָתַתִּי מִכְרָם וכו'". ומבאר ד'מי באר' שאמר משה רבינו יש במשמע שמימי כל הבארות נחשבים אצלו כמים שאינם ראויים לשתיה (ע"פ מה שמביא מדברי רבינו בחיי בשם רבינו סעדיה גאון, דכל 'מי' בנסמך, כגון 'מי הים', הם מים שאינם ראויים לשתות, עיי"ש שדן בזה) לעומת מי בארה של מרים שהיו ישראל שותין ממנה, אבל במה שאמרו ישראל 'ואם מימיך נשתה' יש משמעות ש"חבבו מימיו של אדום נגד מים היוצאים מבאר הקודש", והיינו שפירש"י שנתחברו לרשע ונפרצו במיתת אהרן הכהן. עכת"ד. ולפי ביאור זה הריעותא אינה בדברי משה אלא במה שאמרו ישראל.

אך יש להבין איך הגיעו ישראל למדה פחותה זו ש"חיבבו מימיו של אדום נגד מים היוצאים מבאר הקודש", והרי בפסוק שלפני זה הכתוב מקלס את ישראל (כ, כב): "וַיָּבֹאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל כָּל־הָעֵדָה הֹר הָהָר", ומפרש רש"י: "כל העדה – כולם שלמים ועומדים להכנס לארץ שלא היה בהן אחד מאותם שנגזרה גזירה עליהם שכבר כלו מתי מדבר, ואלו מאותן שכתוב בהן (דברים ד, ד) חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם", וא"כ איך בבין רגע כמימרא נתהפכו מ'ואתם הדבקים בה' אלוהיכם', לח"ו מחבבי מימיו של אדום כו'. ולהלן נשוב לדברי החת"ס להציע הבנה בכוונתו.

והנראה לענ"ד בביאור ענין זה, הוא כי ההתחברות לעשיו המדוברת כאן היא התייצבות על דרך לא טוב אשר סופה התערות והתערבות בגוים ובמעשיהם הרעים. והיה מעשה זה כמבשר לחטא מעשה שטים, והסתלקות אהרן היתה כהתראה מפני חטא זה. והענין, כי כשבקשו ישראל לשתות מי בארותיהם של אדום ולתת מכרם, לא היה כוונה רעה בהדיא, אלא כיון שהוזהרו שלא יקבלו מארצם עד מדרך כף רגל (דברים ב, ה), והכירו שיהיו שכניהם לדורות רבים, סברו שממידת דרך ארץ שיהיו שכנים טובים ויקשרו קשרי רעות וקשרי ממון עמהם כדי שישרה השלום ביניהם. וכן אנשי מדין כשיצאו מבני ישראל להתרועע עמם מתחילה היתה כוונתם לקנות מהם כלי פשתן ולעשות סחורה עמהם, כי לא היו בכלל ז' אומות שנצטוו להכרית והיו מזרע פלגשי אברהם וסברו שאולי יהיו בעלי בריתם במלחמותיהם, ותחילת הברית הוא שיקשרו קשרי מסחר עמהם. אך היוצר ידע יצרם שבין בתרי הלב טמון זרע פורענות, והיום אומר לו עשה מסחר, ולמחר אומר לו שתה יין, ולמחרת אומר שישא ח"ו בת אל נכר וכו'.

אם כן מה שבקשו ישראל להתקרב לעשיו ולשתות מימיו היה בו עצת היצר ופיתוי של נתינת חן על הגוים, על אחוותם, ועל מימיהם, ורצון ה' היה שיתרחקו מהם והמונם. אמנם שלא להתגרות בהם, אך שלא להתחבר עמהם מאידך, לדרוש בשלום נכרי בשוק ולא להרבות רעים להתרועע עמו. ויש לראות בכאן שורש לגזירה של פיתם משום שמנם ושמנם משום יינם ויינם משום בנותיהם, כי גלוי לפניו כי הדרך שתחילתה מימיהם ופיתם סופה ח"ו בנותיהם.

ולפי"ז אולי דגם כוונת החת"ס אינה שכבר עכשיו היו ישראל בבחינת "מחבבים מימי בארותיהם של אדום נגד מים היוצאים מבאר הקודש", אלא שעלו במסילה הרעה הזו אשר סופה ישורנה יצרם ולשם הוא משתוקק. וגם דברי הגר"י קמינצקי זצ"ל דלעיל, אפשר להעלות בקנה זה, כי באמרם 'כה אמר אחיך ישראל', עיקר החומר כאן אינו במה שהרגישו בגלוי בדעתם בדיבור זה, אלא במה שהיצר טמן בו להפיל את ישראל דרגא אחר דרגא.

ועל רעה זו נענשו ישראל בהסתלקות אהרן הכהן ע"ה, והיתה בזה התראה כאמור ממעשה שטים, כי כאן בחסדי ה' עשו עצמו דחה את קרבתם אבל באנשי מדין הצליחה עצת בלעם והצליח מעשה שטן.

ולבי אומר כי פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, משעה שנסתלק זקנו לבית עולמו בעוון זה של ישראל, נתן הארי החי אל ליבו סיבת ההסתלקות ותבער בו אש ה', ולכן היה הוא זה שעמד מתוך העדה למען כבוד שמים. ובאמת לאביו אלעזר בנו של אהרן הכהן היה ראוי הדבר, אלא שלא יכול להניח משמרתו לפני ה' במשכן וליטמא אל התועבים. וי"ל דאף מטעם זה ייחסו הכתוב (כה, ז): "פִּינְחָס בֶּן־אֶלְעָזָר בֶּן־אַהֲרֹן הַכֹּהֵן גו'".

ובריש פר' דברים נאמר (ב, ד): "אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי־עֵשָׂו גו' וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד", ובספר 'אילת השחר' להגראי"ל שטיינמן זצ"ל, כתב: "והנה לא מצינו בהרבה מקומות שהתורה הוסיפה באזהרה 'מאוד', וכן כ"כ הזהירם". והניח בשאלה. ולהאמור י"ל כי האזהרה היתירה מפני שעמדו בפניהם ב' סכנות, האחת חרבו של עשו שנתברך בה מיצחק, והשניה סכנת ההתחברות שהיא מאכלת האוכלת בנו בכל הדורות, ולכן 'ונשמרתם מאד'.

gh