וַיֹּ֣אמֶר ה֘' אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹן֒ יַ֚עַן לֹא־הֶאֱמַנְתֶּ֣ם בִּ֔י לְהַ֨קְדִּישֵׁ֔נִי לְעֵינֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לָכֵ֗ן לֹ֤א תָבִ֙יאוּ֙ אֶת־הַקָּהָ֣ל הַזֶּ֔ה אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥תִּי לָהֶֽם: (חקת כ, יב)

מה המה מי מריבה – צוהר חדש בפרשה ע"פ עיון בעקבי רש"י

ומי מלאו לבו לדבר חדשות בענין זה. אך בצאתנו בעקבי רש"י והראשונים, מצאנו כמה קושיות שיש להקשות בדברי רש"י, ותירוצם ע"פ יסוד משותף שמא יש בו כפתיחת חלון נוסף להתבונן בפרשה סתומה זו, בהבנת דברי רש"י ע"פ חז"ל.

עיקר החטא לפי רש"י ע"פ חז"ל הוא ההכאה על הסלע ולא עשו בדיבור כאשר נצטוו, ומזה נשתלשל ההפסד הגדול של קידוש השם, דע"י קל וחומר מן הסלע היו באים לקיים מצות בוראם. וכך כתב רש"י כאן וביתר ביאור בפרשת האזינו ששם נוספה חומרה בעוון, שנקט הכתוב גם לשון מעילה, ומבאר שם רש"י (דברים לב, נא): "עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בּי" – גרמתם למעול בי", וההמשך שם: "עַל אֲשֶׁר לֹא־קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי – גרמתם לי שלא אתקדש אמרתי לכם (כ, ח) וְדִבַּרְתֶּם אֶל־הַסֶּלַע והם הכוהו והוצרכו להכותו פעמים, ואילו דברו עמו ונתן מימיו בלא הכאה היה מתקדש שם שמים, שהיו ישראל אומרים, ומה הסלע הזה שאינו לשכר ולא לפורענות אם זכה אין לו מתן שכר ואם חטא אינו לוקה כך מקיים מצות בוראו, אנו לא כל שכן".

ויש לשאול כמה שאלות בדברי רש"י.

א. הואיל ונצטוו רק לדבר אל הסלע, למה נצטוו ליטול את המטה, וז"ל רמב"ן על דברי רש"י: "...ודברי אגדה הם, אבל לא נתחוורו, כי מאחר שצוה 'קַח אֶת־הַמַּטֶּה' יש במשמע שיכה בו, ואלו היה רצונו בדבור בלבד מה המטה הזה בידו". גם תמוה עצם הציווי לדבר דוקא ושלא להכות, כי מה נשתנה עכשיו מהמאורע הראשון שנצטוו בהדיא (שמות יז, ו): "וְהִכִּיתָ בַצּוּר". ותמיהות אלו כבר תמהו רבים מהמפרשים.

ב. הרי הקל וחומר יש עליו פירכא, שיאמרו ישראל מה לסלע שאין לו יצר הרע לכך נוח לציית, תאמר באדם שיצרו מתגבר עליו בכל יום.

ג. אפילו נימא שיש קל וחומר והיה פסידא של קידוש השם, מכל מקום מהו הלשון מעילה שנקט הכתוב בהאזינו (דברים לב, נא: 'עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי'), דלכאורה ביטול רווח יש כאן, אבל מעילה משמע פסידא בידיים, ולשון חמורה זו במה התקיימה כאן.

ונתרץ הקושיות כסדרן:

א. נראה לפתוח פרשה זו בדברי ה'כלי יקר' כאן, שמבאר במה מי מריבה שונים מהצור שברפידים, כי אז היו ישראל משולים לנער וכאן הם כגדולים, ומביא מילקוט כאן (רמז תשסג): "ודברתם אל הסלע, והכיתם לא נאמר אלא ודברתם, כשהנער קטן רבו מלמדו ומכה אותו, כיון שהגדיל בדיבור הוא מיסרו, כך אמר הקב"ה למשה כשהיה הסלע קטן הכית אותו שנאמר (שמות יז, ו) וְהִכִּיתָ בַצּוּר, אבל עכשיו שהגדיל וְדִבַּרְתֶּם אֶל־הַסֶּלַע". ומבאר דברי הילקוט דאין הכוונה רק על הסלע והצור אלא הוא משל על ישראל, שכאן שבאו עדה השלמה שפרשו לחיים הריהם כגדולים שיש להוכיחם בדיבור ולא במקל. ומבאר טעמא דקרא (משלי יז, י): 'תֵּחַת גְּעָרָה בְמֵבִין מֵהַכּוֹת כְּסִיל מֵאָה', כי הנער או הכסיל אינו עושה אלא מיראת המקל וכישראה הרווחה ישוב לסורו, אבל השומע תוכחה מלב אל לב נותן ליבו לתקן מעשיו. ולא הבאנו דבריו בלשונו כי ארוכים המה, וגם לא הלכנו בכל הדרך בשיטתו, אבל באנו בשער שפתח לנו הוא להבחין בין הצור ברפידים לבאר מי מריבה, שזה בבחינת קטנות וזה בבחינת בגרות.

ובדרך לא רחוקה מכך, כתב גם בספר 'לפרקים' (להג"מ הגרי"י וינברג זצ"ל עמ' תשנג) שכתב, כי לב ישראל כבר היה שלם באותה שעה עם הקב"ה (כמ"ש רש"י להלן כג, דאותם שהיו אחר שכלו מתי מדבר הם הנאמר בהם וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים גו'), ועל אף דבריהם הקשים (כ, ג): "וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה'", היה משה צריך לשית לבו כי דברו מפני מצוקת הרוח מפני הצמא. וכתב שם דאף דלא היה רמז גלוי למשה על כך, היה לו להכיר בכך מתוך ענוי נפשם, ועיי"ש שהאריך.

ועדיין לא שקטה הרוח מפני מה לא נצטוה משה בדיבור מבואר שצריך לדבר ולא להכות, ומה ענין שנצטוה ליקח את המטה אם לא להכות בו. וה'כלי יקר' לשיטתו מבאר שנצטוה ליקח את המטה מלפני ה' (ר' להלן), והוא שהיה לשעבר עץ יבש ונהפך לעץ רענן המוציא פרח ופרי לרמז שכך גם יוציא להם מים מצור החלמיש.

אך לכאורה אינו מספיק, כי אמנם עץ יבש שנהפך לעץ רענן רמז נאה הוא שילמדו ישראל מוסר, אך אין בו די רמז למשה עצמו שהמטה הוא רק לדיבור ובזאת הפעם ההכאה היא הפך רצון העליון ועד כדי שנקראה מעילה.

ונראה לחבר דברי ה'כלי יקר' ובעל ה'שרידי אש' עם מש"כ לעיל בענין מטות הנשיאים (יז, יז), בשאלה במה נשתככו תלונות בני ישראל ע"י אות המטות יתר על המופתים שכבר ראו. ונתבאר שאות המטות נעשה בדרך חיבה והארת פנים, והיתה שם כעין פשרה כמו שמבואר שם, ובכך נעשו הנשיאים כשותפים לבחירה באהרן ורוצים בקיומה, והמליצה לזה ד"תֵּחַת הארת פנים בבני מרי יותר מהכותם מאה".

ועפי"ז יש לומר שהרצון העליון כאן היה שיתקדש שמו יתברך ויתעלה ע"י הבאר, ע"י שיעשו זאת משה ואהרן עם ישראל בסבר פנים וברעותא דליבא ובכך ימשיכום לאהבת ה' ויראתו. והרצון הזה נרמז בהדיא במה שצוהו ליקח את המטה, ואיזהו מטה זה – זה מטה אהרן, המטה שהיה מונח בפרחיו ושקדיו לפני הארון, ומקרא מלא הוא (כ, ט): "וַיִּקַּח משֶׁה אֶת־הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי ה'", וכפי' ראב"ע: "הוא מטה האלהים, והוא המונח לפני העדות". וא"כ רמז גדול וגלוי רמז הקב"ה למשה בצוותו ליטול אותו מטה, לומר כי אין דין באר זו כמופת הנעשה לשעבר ברפידים, כי לשעבר היה המטה סימן לקפידא ודינים כשאר מטה שהוא סימן להכאה וענישה, וכאן שהוא בציציו ופרחיו הוא סמל השלום והפיוס, ובזה צוהו שינהג עמהם בסבלנות ובאריכות אפים, וכאן בחביבותא תליא מילתא, בדיבור ולא בהכאה, בחיבה ולא במורת רוח.

ועוד נראה שהיה להם להתבונן, דכיון דהפרחים והשקדים עומדים דשנים ורעננים במקל לעולם בנס, ומכל מקום אינם אלא פרחים רכים כטבעם בעץ השדה, ולא שהיו פרחים ושקדים קשים החרוטים בעץ (כעין פרחים שבמנורה), כי זה מכלל הנס במקל אהרן שתחלה הוציא פרח וציץ ואח"כ גם גמל שקדים, הכל כדרך טבע בריאתו, אבל אין בחוק הנס שיעמדו ולא יפלו בשעת הכאה פעם ופעמיים בסלע הקשה, והשתא שבא להכות בו, איבעי ליה לעיוני שאם יכה בו בחזקה על כרחו ינשרו ממנו הפרחים והשקדים שעליו, אם לא שיעשה הקב"ה בשעה זו נס נוסף להחזיקם, ולא עביד קוב"ה ניסא למגנא, ומהא נמי איבעי להו לאסוקי מילתא שלא בא המקל אלא לסימן והמים יצאו בדיבור בלבד ולא בהכאה.

אם כן נתיישבה השאלה הראשונה מה נשתנית הכאה זו מהראשונה, והיכן רמז לו הקב"ה להמנע מהכאה בזאת הפעם.

ב. השאלה השנית דקל וחומר שיש עליו פירכא הוא, יש ליישב ג"כ על יסוד האמור. די"ל דכיון דהפירכא היא מכוח מה שיש בהם יצר הרע, לאו מילתא דפסיקא היא לדחות הקל וחומר, דלא דמיא לשאר דחיית קל וחומר שצד הקולא שיש בחמור פוגם בסברא של הילפותא, אבל כאן כיון שלבם ברשותם והמוח שליט על הלב בטבע תולדתו (תניא פרק יב מר"מ פר' פנחס) אין פגם בילפותא, אלא שאם מבקשים להשתמט יש להם התנצלות בזה. אבל אם אין רוצים להשתמט, והגע עצמך שהיו כולם צדיקים גמורים שיצר טוב שופטם (ברכות סא,ב) בבחינת וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי (תהלים קט, כב), שפיר היו לומדים קל וחמור בלא שום פירכא. ומעתה יש לומר, דגלוי לפני המקום שאילו דיברו על הסלע בלא הכאה שהוא הפך אריכות אפים, ולא היו מתגנים בכינוי (כ, י): 'שִׁמְעוּ־נָא הַמֹּרִים', כפי' רש"י: "סרבנים, לשון יווני שוטים, מורים את מוריהם" (ובכך עוררו בהם את הסרבנות, כי "וְאִישׁ לְפִי מַהֲלָלוֹ" משלי כז, כא – יש לומר בדרך דרוש שמתעוררת אצלו אותה המידה בה הוא מכונה לשבח או להפכו), ואילו נהגו בהם בחיבה וסבלנות כפי שנרמז להם בענין המטה והפרחים, אילו היה כן, אזי לא היו ישראל באים לידי המראה, והיו נותנים ליבם בלב שלם ללמוד קבלת עול מלכות שמים מן הסלע בק"ו שאין עליו פירכא.

וי"ל דמה שמשה רבינו שלא נרמז הוא משום שבאו עליו במרי ותלונה עד שהוצרכו למהר לפתח אוהל מועד כדמות בורחים (ראב"ע), וסבור שלכך נצטוה ליטול אותו מטה משום שנאמר בו (יז, כה): "לְמִשְׁמֶרֶת לְאוֹת לִבְנֵי־מֶרִי", כי דמו בעיניו כבני מרי, ולכן קראן 'המורים', ובעוונותינו נתקיים בו (תהלים קו, לג): "כִּי־הִמְרוּ אֶת־רוּחוֹ", וכפירוש רד"ק (שם בשם אביו ז"ל), דהמרו את רוחו קאי על משה, ולהאמור י"ל כי במעשיהם הסבו את ההסתכלות של משה עליהם כעל בני מרי וסרבנים, ועל כן סבור שתקנתם אף היא כלשעבר, לנהוג בם במקל חובלים, ולא נרמז דבני מרי שדיבר הכתוב הוא למערערים על הכהונה, אבל הללו שבכאן הם הדבקים בה' אלוקיהם וכל דבריהם מפני הצרה וצמאון המים, ואין לנהלם אלא במקל נעם.

ג. והקושיא השלישית, דאפילו אם קל וחומר שפיר יש כאן, מה מעילה יש כאן. יש לומר דאמנם אילו באו אל הסלע בדיבור ולישראל בהארת פנים היה קל וחומר למעליותא, והשתא שיצא הדבר בקפדנות נעשה בעוונותינו ק"ו לגריעותא. משל לדבר, אם הבנים שמזרזת את בניה לעלות על יצועם לעת ערב. פעם ראשונה אומרת עלו למיטה. והם משיבים הן, וממשיכים בשלהם. בשניה בדיבור תקיף: הלא אמרתי לכם עלו למטה. והם עונים הן הן, ומניעים רגל קצת לצד המטות ועדיין אין עוקרים ממשחקם. פעם שלישית בגערה: עלו מיד ואם לאו אעניש אתכם... אזי עומדים במרוצה ועולים אל מטותיהם. ואין זה דרך חינוך, כי האם ממעטת בדמות עצמה במה שמלמדתם כי בדיבור בלבד בלא גערה והרמת קול אין ציפוי שיקיימו דבריה. ואם כן, כל שכן דכעין זה נעשה כאן כשדיבר משה לישראל ברוגז, והכה פעמיים את הסלע, היתה כאן בחינת מעילה כלפי שמיא, כי כביכול למדם שאף כי באים בדיבור בשם מלכו של עולם אין הציפוי והקיווי שיעשו כן מיד, אלא עד שיגער ח"ו פעמיים ושלושה.

ועתה איכא ק"ו לריעותא: ומה הסלע שאין בו יצר הרע, כדי להפיק רצון ממנו צריך לבוא בקפידא ב' וג' פעמים, כל שכן אדם שיש בו יצר הרע, איך יצופה ממנו להתייצב מיד ולומר הנני לקיים מצות בוראי. והיינו מעילה.

ואף שגם קל וחומר זה יש לו פירכא: מה לסלע שכן אינו עומד לשכר ולפורענות. לאו פירכא היא, כי הואיל וקראום 'המורים' ונתעוררה בהם מידת בני מרי ויצר הרע שופטם באותה שעה, אין היצר מחזר למצוא פירכא בקל וחומר המועיל לו לילך בשרירות לבו.

gh