קרח - נהורא

קרח

דַּבֵּ֣ר| אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְקַ֣ח מֵֽאִתָּ֡ם מַטֶּ֣ה מַטֶּה֩ לְבֵ֨ית אָ֜ב מֵאֵ֤ת כָּל־נְשִֽׂיאֵהֶם֙ לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֔ם שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר מַטּ֑וֹת אִ֣ישׁ אֶת־שְׁמ֔וֹ תִּכְתֹּ֖ב עַל־מַטֵּֽהוּ: (קרח יז, יז)

במה נשתככו תלונות בני לוי בפריחת המקלות טפי מכל המופתים הגדולים והענשים הקשים שנענשו קורח וחבורתו

יש להבין איך לא נשתככו תלונות בני ישראל באותות ובמופתים שכבר היו בב' הימים שלפני כן, בבריאה שברא ה' ופתחה הארץ את פיה ותבלע את כל אשר לקרח, והאש שיצאה ושרפה את ר"נ מקריבי הקטורת, והמגפה שכילתה י"ד אלף ות"ש מישראל, ומה כוח יש באות זה של המטות לשכך התלונות בני ישראל, טפי ממה שכבר ראו.

והרמב"ן (לעיל ו) ביאר למה עדיין אחר בליעת קורח ושריפת עדתו עדיין היו מלינים, וז"ל: "והנכון בעיני, שהיו העם מאמינים עתה בכהונת אהרן שכבר יצאה אש מלפני ה' ותאכל את קרבנותיו, אבל היו חפצים שיהיו הבכורות משרתי המשכן במקום הלוים, ולא ירצו בחלופין שעשו בהם, כי היו חפצים שיהיה לכל השבטים חלק בעבודת בית ה'. והנה יתלוננו, אתם המיתם אותם, שנתתם העצה הזאת שיקריבו קטורת ככהנים, והם היו ראוים לעבודת לוים לא שיהיו ככהנים מקריבי קטרת, וזה טעם פָּרַח מַטֵּה־אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי". כלומר, נשתיירה תלונה שישובו הבכורות לשמש כלווים, אחר שכבר הודו שהכהונה תהא לאהרן ולזרעו.

וכעין זה יש בכמה ראשונים. והוא דלא כדעת רש"י שפי' בציווי על הנחת מטה אהרן לפני העדות (להלן כח), וז"ל: "לְמִשְׁמֶרֶת לְאוֹת, לזכרון שבחרתי לאהרן לכהן, ולא ילינו עוד על הכהונה". וא"כ עדיין יש בליבם שיור לתלונה הראשונה ואיך ע"י אות המטות נתפייסו. ועוד יש לשאול, אם כך הוא כוח אות המטות לשכך כל התלונות, אמאי לא בא אות זה תחילה לכל ולא היו ישראל באים לקרחה שנעשית בהם.

ונראה דעל ידי שהאות נעשה בשיתוף הנשיאים ודרך חיבה, שהביא כל אחד את מטהו וכל אחד מהם עומד כראוי לדבר, לעמוד לפני ה' אם יבחר, דבר זה יש בו כמעין פשרה, ויש כוח בפשרה מה שאין בדין, ואפילו דין חתוך ותקיף שיש בכוחו לשתק כל פוצה פה, כל זה לפי שעה, ולאחר הזמן התלונה חוזרת ונעורת בפנים חדשות וטענות משוכללות.

ויבואר עוד בהקדים המשנה במסכת אבות (א, יח): "רשב"ג אומר, על שלשה דברים העולם עומד על הדין ועל האמת ועל השלום שנאמר (זכריה ח) אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם". ויש לומר דמהפסוק דמייתי לראיה משמע שכל ג' הדברים מיירי בענין המשפט והדין הנעשה בבית דין, והכוונה בג' הדברים היא, א. הדין, היינו הדין על פי ההלכה והשו"ע. ב. האמת, היינו דין מרומה, שאם הדיין מרגיש בליבו שיש כאן תרמית יש לו לדרוש האמת ולהסתלק מלדון ואינו יכול לילך אחר הדין. ג. השלום, היינו פשרה בדין. ויש מעלה בפשרה על פני הדין, שאם הפסק יוצא בדין, ואפילו דין מנוי וגמור וחתוך, ואפילו שהיוצא חייב מקבל את הדין, עדיין ליבו מבקש תואנות וטענות חדשות לעורר את הדין לאחר זמן. אך על ידי הפשרה גם הצד היוצא נפסד נעשה שותף למעשה בית דין ורוצה בקיומו. ומכל מקום כוח הפשרה הוא אחר שהמתדיינים מכירים להיכן הדין נוטה, אבל אם היוצא חייב סבור שבדין היה נשכר יותר מה תועלת בפשרה, וגם נמצאת מידת הדין לוקה שהזכאי לבו נוקפו שהדיינים אין מכירין בזכאותו, ולכן הדין הוא עדיין אחד מהדברים שהעולם עומד עליו, ולא די בפשרה במלכתחילה.

והנה במחלוקת קורח היו שני גורמים ומניעים. א. הערעור על הכהונה. ב. הערעור על נבואת משה ועל התורה שבעל פה והליצנות, והיינו אפיקורסות. הערעור על הכהונה מופיע גלוי ומפורש בקרא (טז, י): "וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם־כְּהֻנָה", אך האפיקורסות אינה ניכרת להדיא, אלא היא יפה נדרשת במדרש תנחומא. ויש לומר הטעם לכך, כי הטענה על הכהונה לעצמה אין בה כל כך מרי ומרד שיתחייב ממנה ענשים כל כך קשים כמו שנענשו לא רק קרח ועדתו אלא גם אלפים מישראל. כי בשורש התלונה הזאת עומדת נקודה קדושה וטהורה שהוא הרצון של כל אדם מישראל לזכות להתקרב לפני השכינה ולעבדו באהבה, שהרי כולם שמעו (שמות יט, ו) "וְאַתֶּם תִּהְיוּ־לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ", ועלה בלב ישראל כי הכהונה היא דומה לנבואה, שאע"פ שנבואת משה יתרה על כל הנביאים, כי (לעיל יב, ז־ח): "לֹא־כֵן עַבְדִּי משֶׁה גו' פֶּה אֶל־פֶּה אֲדַבֶּר־בּוֹ גו'", מ"מ כאשר נתנבאו אלדד ומידד במחנה וביקש יהושע לכלאם, היתה הגבת משה רבינו (יא, כט): "הַמְקַנֵא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל־עַם ה' נְבִיאִים", ולכן סברו ישראל שאולי כיו"ב אף כאן יאמר הקב"ה "מי יתן כל עם ה' כהנים" ואף שאהרן גדול בכהונה על כולם. ומצאו סמך לדבר בדברי הרמב"ם בהלכה (שמיטה ויובל, יג, יג): "ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו כו' להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו כו' הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם כו'". וראויה היתה תלונה זו להוכחה והבחנה בסבר פנים יפות, להודיע כי זה רצון ה' שיהיה לנו מלך אחד ותורה אחת וכהן אחד וכו', ולא היה צריך לזה אלא את אות המטות ותו לא מידי.

אך המחלוקת על התורה שבעל פה ועל נבואת משה רבינו היה בה מרי ומרד נגד ה' ונגד משיחו, ומחלוקת זו אי אפשר היה לסלקה בלא עקירה גמורה ונחרצת, לאבדם לגמרי מתוך הקהל, שאפילו מחט שהיתה שאולה ביד ישראל מידם אף היא נבלעה, כי גלוי לפני המקום שקרח וראשי המחלוקת בשלהובת יצרם שתקף אותם, היו בבחינת נקובי קרום של מוח ונקובי הלב לבית חללו, ואף לאחר שתשקוט המריבה על כהונת אהרן, ימשיכו בין אם מיד ובין אם לאחר זמן בליצנותם ומרים ומרדם, ולכן אין מנוס אלא לדון בדין קשה בעלי דין קשים.

וקורח שפיקח היה ידע שאינו יכול לתפוס את ישראל בליבם רק בליצנות ודברי כפירה, ורק בדילטוריה על משה ואהרן אוהביהם של ישראל שהוציאום ממצרים כו'. וכדי שהמלשינות שלו תאחז בלב ישראל, בא מן השפה ולחוץ כדבר העיקרי בטענה על הכהונה, כי זה דבר המתקבל אצל הלב, כי אמנם הונח אצלם (טז, ג) "כִּי כָל־הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים". ובקרבו ישים ארבו, את ארס הכפירה והליצנות והמרידה בה'. ומתוך שהטענה על הכהונה נקלטה בליבם נכנסו עמה גם דברי הליצנות והבלע נגד משה ונגד התורה שבעל פה. ולכן לא נתפרש צד זה במחלוקת כ"כ בהדיא בכתוב, כי התורה תפרש את הגלויות הנאמרות בפה ותצניע את הטמון בלבבות, וכבר דברנו בזה בכ"מ.

וי"ל דלזה רמז רש"י (לעיל א): "פרשה זו יפה נדרשת במדרש רבי תנחומא", שהרי אין דרכו של רש"י ליתן שבחים וקילוסים לדברי רבותינו במדרש, אלא לרמז דכאן בפרשה זו הפשט צריך לדרש, כי אמנם אין בפרשה אלא הצד הגלוי של גורם המחלוקת, כי כך היה המעשה עצמו שקורח דיבר בפני משה על הכהונה ובעיקר בליבו על התורה והנבואה, והמדרש כאן השלמת הפשט, ורש"י לא בא אלא לפשוטו של מקרא כבכל מקום, אלא שכאן הדרש הוא מעיקר פשטו.

ובזה מבואר שהבחנת המטות לא היתה יכולה להיות לפני עקירת המרי והמרד על נבואת משה ועל התורה שבע"פ, כי היה מטה אהרן נעשה אצל קורח ומרעיו בבחינת פרח נופל וציץ נובל ולאחר הזמן זרע הפורענות חוזר וניעור ופורה ראש ולענה.

ומבואר למה נקט משה רבנו בדרך קיצונית בבקשתו שיאבדו מתוך הקהל (וכפשטות הל' 'ואם בריאה יברא' היינו שמשה מבקש כן בתפילתו, ולא בא גוף העונש ע"פ הדיבור, וכן משמעות ראשונים, ומפורש מצאתי לע"ע ב'נחל קדומים' בשם הק' רבינו שלמה אסתרוק ז"ל, עיי"ש. וכן משמעות הגמ' סנהדרין קי,א: אם בריאה גיהנם מוטב ואם לאו יברא ה'), כי קורח בחכמתו להרע הצליח ללכוד את ישראל לא רק בטענתו על הכהונה אלא גם באפיקורסות שלו, וכפסע וכרגע עמדו ישראל בין חיים לכליון ח"ו, וכל מגמתו של משה היתה לבדל ולחתוך בסכינא חריפא בין קרח ומרעיו שהיו להוטים במחשבת האפיקרוסות, לבין שאר ישראל שנמשכו אחריו בגלל טענת הכהונה לכל מי שנדבה רוחו אותו לשרת, ולא פעל משה בדין הקשה שגזר על קרח ומרעיו לא לכבודו ולא לכבוד אהרן ולא לכבוד בית אבא, ויה"ר שלא אחטא בשפתי כשאני אומר שאפילו לא לכבוד שמים, אלא עבור הצלת כל ישראל מכליון (ואולם כמובן שהצלת כל ישראל היא היא כבוד שמים). ותכלית הפעולה להודיע כי אמנם האיש אחד יחטא, אבל שאר ישראל אינם בכלל מרי האפיקורסות ואין כאן אלא הגררות דרך שטות של מושב לצים ובבלי דעת. ולכן אנוס היה לעקרם מתוך הקהל שאפילו קבורה לא תהא להם, שע"י קברם או חפץ משלהם יתעוררו הרגשות והזכרונות ויחם לבב קרובי קורח ותלמידיהם של ר"נ ראשי סנהדראות וימשיך ארס האפיקורסות לפעפע (וצ"ב מה נעשה בגופותם למ"ד, סנהדרין נב,א, גופם קיים, ומ"מ ממה שהכתוב צווה על המחתות להרימם ועל האש לזרותם, ואילו על המקריבים עצמם לא דיבר מאומה, משמע דהוי דרך דחיה ונידוי).

ותדע, שאעפ"כ שנעקרו מן העולם, המשיך ארסם לפעפע למחר, שבאו ישראל בטענה (יז, ו): "אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת־עַם ה'", וזה היה פעפוע ארסו של קרח והתעוררות של מרי ומרד והמשכות אחר דעתו. ועל זה נפלו י"ד אלף ות"ש מישראל, עד שניצלו ע"י משה ואהרן במעשה הקטורת, והכירו שמשה ואהרן אינם ח"ו מי שחפצים ברעתם אלא הם המוסרים נפשם עליהם להצילם.

אך לאחר שנאבדו קורח ועדתו מתוך הקהל ונעקרה דרך האפיקורסות בלי שום פשרה ונתינת מקום אפילו כחודו של מחט, אז באה העת לתת מענה לחפץ הטהור של המתנדבים בעם ה', שנדבה רוחם אותם להבדל ולעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו וכו' כדברי הרמב"ם שם. והתשובה על טענה זו היא כי כך גזר המקום ב"ה ברצונו ובחכמתו, שאין הכהונה אלא לשבט אחד מישראל ואין כהן גדול אלא יחיד משבט לוי. אך המופת לכך ראוי שיבוא לא דרך הקפדה ודין, אלא בסבר פנים יפות, ויומלץ בהם "תֵּחַת הארת פנים בבני מרי יותר מהכותם מאה".

והארת הפנים היתה גם במה שנעשית כאן כמין פשרה קצת, כי אמנם הסכימו מראש שהנבחר לא יהא אלא שבט אחד והכהונה אינה אלא לאיש אחד וזרעו, אבל הא גופא שנאמר בהם (יז, כ): "וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר אֶבְחַר־בּוֹ מַטֵּהוּ יִפְרָח", היא קבלה במקצת של טענת "כִּי כָל־הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים", כי כולם ראויים לעמוד לבחירת האחד מביניהם. וע"י שנתקבלו דבריהם במקצת, וע"י ולקיחת המטות של כל אחד ואחד מהם והעמדתם לפני ה', והרגיש כל אחד כאילו הוא עצמו עומד לפני ולפנים וראוי להיבחר, עי"ז נעשו כשותפים וכסומכים ידיהם וליבם על הפשרה.

והיתה ההבחנה על ידי פריחת מטה אהרן, בפרחים ציצים ושקדים, כי פרחים וציצים הם רמז לשלום ופיוס, ונתעטרו בהם כלי המשכן, ובימינו נעשה מנהג רווח שהאיש מביא לביתו פרחים לכבוד שבת (עי' 'התוועדויות תשמ"ג', כרך ג, עמ' 1672, אך שם מזכיר הטעם 'ליפות את הבית', ור' ג"כ שו"ת 'שבט הלוי' ח"ס סי' קטו ע"פ שבת לג,ב. ואפשר דשייך כאן פוק חזי כו' דרובא דעלמא גם יושבי אהל הנוהגים עושין מטעם קירוב דעת ושלום בית), ואפשר שהמקור לזה במדרש (ויק"ר כו, ו): "מה שושנה זו מתוקנת לשבתות וימים טובים..". ונמצא שרמז גדול רמז המטה בפריחתו, לומר כי לא כהמטה הנכנס הוא המטה היוצא, כי לשעבר היה המטה מקל חובלים, סימן הדין ותקפו, כמקל ורצועה להלקות הסרבנים, וכעת נעשה מקל נעם, סימן הפיוס והשלום של ימין מקרבת (ובזה יבואר סוד מי מריבה עי' 'כלי יקר' שם ובמה שנכתוב שם בס"ד).

וליבי אומר כי כשהוציא משה את המטות, אף על פי שלא נבחרו, בא כל אחד מן הנשיאים ונטל מקלו בחיבה ואהבה, והיה אצלו בחינת "מקלו של ר' מאיר היתה בידי והיתה מלמדתני חכמה", והיה המקל כל תפארתו וסגולתו כל ימיו, כי זכה באמצעותו לכעין עמידה לפני ולפנים ואשרוהו כל רואיו. וסמך מהכתוב (יז, כד): "וַיִּרְאוּ וַיִּקְחוּ אִישׁ מַטֵּהוּ", דהא אתא לאשמועינן (הע' הרש"ק שליט"א).

וגמר וחותם אותה הפשרה היתה בהעמדת מטה אהרון לפני העדות לדורות, וזה בחינת פרסום הפשרה לזכרון. ומשל לדבר בני עיר שהיו במחלוקת קשה אלו עם אלו, ורב העיר השתדל הרבה ליישב הדברים. ועד שעלה בידו לפשר, וכתב כתב פשרה שחתמו עליהם כולם, וצוה לתלות את הכתב בלשכתו הפנימית בקיר המזרח. ומעתה, כל אחד מן המדיינים בהעלותו על ליבו טענה חדשה נזכר בכתב הפשרה התלוי בלשכתו של הדיין חתום בחתימתו והנעשה בשותפות עימו, ומיד דוחה מחשבתו ובוש מלדוש בה ולסתור דברי עצמו. ובזה נתקיים "וַהֲשִׁכֹּתִי מֵעָלַי אֶת־תְּלֻנוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" לדורות.