וַיִּשְׁמַ֣ע מֹשֶׁ֔ה וַיִּפֹּ֖ל עַל־פָּנָֽיו: (קרח טז, ד)

תמיהות בדברי רמב"ן כאן ויישובן

פי' רמב"ן: "ויפול על פניו – ולא ויפלו, כי אהרן במוסרו ובקדושתו לא ענה דבר בכל המחלוקת הזו, ויהי כמחריש וכמודה שמעלת קרח גדולה ממעלתו, אבל הוא עושה כדבר משה ומקיים גזירת מלך". ונראה דתרי מילי קאמר בטעם למה שתק אהרן, חדא דהואיל והוא בעל דבר שעליו חלקו החולקים אינו בדין שידבר לומר אני ראוי. ועוד, דהיה כמחריש ומודה שמעלת קרח גדולה ממעלתו.

ויש לשאול: א. אמאי לא די בסברא הראשונה שהואיל והוא בעל דבר השתיקה יפה לו. ב. מאיזה טעם יש לו לסבור שקורח גדול ממנו. ג. הא קורח לא בא בטענת אני גדול ממך, אלא בטענת קדימה לשררה שנתקנא על נשיאותו של אליצפן (במדב"ר יח, א), ואם כן מה שהודה לו לא טענו ומה שטענו לא הודה לו. ד. איך לא חשש אהרן ששתיקתו תחשב כהודאה ותפיח רוח באש המחלוקת.

ויש לומר, דהא מחלוקת קורח מלבד המחלוקת על כהונת אהרן היה בה גם ערעור על משה נביא ה' ושלוחו בכל מעשיו, וגם אפיקורסות של גילוי פנים בתורה, ואם כן אהרן בענוותנותו אף שירצה לשתוק על הבחירה בו מתוך הלוים איך יכול לשתוק על המרידה והמרי. ולכן בהכרח דאין כוונת הרמב"ן שח"ו אהרן פנה לקרן זוית והיה כמחריש עד שתשקוט אש המחלוקת, אלא שעמד לצידו של משה כממלא דבריו ומנענע בראשו על כל דיבור שאמר, אלא שלא הוציא בפיו שום דיבור. והטעם כי היה בליבו שפלות הרוח של בעל תשובה ממה שלא עלה בידו למנוע מעשה העגל, ואילו קרח וכל שאר בני לוי לא טעו במעשה העגל (רש"י דברים י, ח), ואם כן בענוותנותו סבר שקורח והגדולים משבט לוי גדולים במעלתם ממנו. וי"ל דידע אהרן כי אם יענה לשון להוכיח את קרח ועדתו ולמלא תוכחת משה בפיו, אזי בחוצפה שגיא יאמר לו קורח: לא שמענו אליך כשאמרת (שמות לב, ה) "חַג לַה' מָחָר" וגם עכשיו השתיקה יפה לך. והיה נגרם בזה מזכרת עון וליבוי לאש המחלוקת. על כן תפס פלך שתיקה. ומיהו שתיקתו לא באה להראות שמודה ח"ו שאפשר לערער על דבר מלך שבחר בו לכהונה, וכל עצמותיו וכל איבריו מוחים נגד מחשבה זו, ורק בפיו שותק כמודה שאילו היתה הבחירה לפי המעלה ולא בגזירת מלך מאת ה', אזי היה נכון לו להסתלק מן המינוי, וכוונתו בזה היתה גם משום ענוה אמיתית וגם כדי שלא לתת פתחון פה לבעל הלשון להבעיר עוד אש.

קיצור: א. אין די בסברא ראשונה דמשום שהוא בעל דבר יפה לו השתיקה, כי במקום שיש חילול השם מכל מקום חייב למחות, ויצא חובת המחאה בעמידה לצד משה כתומך ומסייע. ב. מטעם שלא יצא חָלָק ממעשה העגל וכל בני לוי לא טעו בו סבר שקורח גדול במעלתו ממנו. ג. לא הודה כלום בענין המינויים לפי שהיו גזירה מאת ה' מן השמים, אבל הודה בגדולה ובמעלה של קורח להשקיט המחלוקת. ד. חשש אהרן שדיבורו יהא אמלתא לבעל הלשון לשנן לשונו ולהבעיר האש אשר יצאת לחלק אבל בשתיקתו ישדכנה.

וע"ע 'לב בנים' כאן, לידידי ומו"ה אברהם אבא ויינגורט שליט"א.

gh