שלח
תפילה על אחרים שיעשו תשובה, וביאור במעשה נורא דר' מאיר וברוריא
וברש"י: "התפלל עליו, י-ה יושיעך מעצת מרגלים". וידועה שאלת העולם, למה התפלל רק על יהושע תלמידו ולא על שאר המרגלים. ובספר 'טעמא דקרא' להגר"ח קנייבסקי זצ"ל, תירץ ע"ד הפשט, וז"ל: "בתרגום יונתן: כדי חמא משה ענוותנותיה קרא משה להושע בן נון יהושע. יש לפרש לפי פשוטו, שמתוך ענוותנותו של יהושע חשש עליו שלא ימלא לבו לחלוק על חבריו שהיו גדולי ישראל, כדאי' במדרש (ועי' רמב"ן שיהושע הי' החמישי בהן בחכמה), ולכן התפלל עליו ה' יושיעך מעצת מרגלים, משא"כ על כלב לא חשש", עכ"ד.
ונראה עוד להטעים טעם בתר טעמא דקרא, דאצל המרגלים כתיב (יג, ג): "כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל הֵמָּה", משמע קצינים שבישראל למודים לצוות ולהורות, ולכן אצלם החשש שיושפעו מדעת אחרים מועט, שהם בבחינת 'איידי דטריד למיפלט לא בלע', אבל ביהושע כתיב (שמות לג, יא): "וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל", ובן נ"ו שנה היה באותה עת, ולמה נקרא נער, פירשו המפרשים (ראב"ע ועוד), מפני ששרתו כדרך משרת שהוא נער ע"פ הרוב, ורגיל בצייתנות וקבלת עול ומבטל דעתו מפני הגדול ממנו, ולכן היה ראוי להתפלל עליו שלא יושפע מחבריו המרגלים. ובאמת י"ל דזה טמון בהא גופא שאמר לו "י-ה יושיעך מעצת מרגלים" ולא אמר "י-ה יושיעך מעצת היצר".
[ונכדי הת' מנחם מענדל שי' מרזל העיר דהא גם יהושע הוא בכלל הכתוב (יג, ג) 'כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל הֵמָּה' ואומר (שם, ב): 'כֹּל נָשִׂיא בָהֶם'. אך י"ל דלגבי יהושע 'נשיא' כלומר הגדול שבהם והחשוב בעיניהם ואשר דבריו נשמעים (כענין 'נשיא אלהים'), אבל סוף סוף כל ימיו במדבר כפוף ועומד לפני רבו. וגם מה ששלחו משה בראש הצבא במלחמת עמלק, הנה מכוח הביטול לרבו הלך במצוותו וגילה בנפשו כח המנהיגות והמצביאות לעמוד בראש גדודים, אבל מיד אחר המלחמה שב לאהל רבו לשרתו כנער. אבל במרגלים לא נשלח יהושע להיות קצין עליהם אלא אחד מבני החבורה, וא"כ ממילא שב למידתו לעמוד כמקבל ולא כמשפיע].
ואולם לכאורה עדיין יש לבאר, למה לא יתפלל גם על שאר המרגלים, ומהיות טוב לא יצאו הרעות, ולו כדי שלא תהא מראית עין של משוא פנים לתלמידו ומשרתו היה לו להתפלל על כולם בבקשה שתצלח דרכם. אך לזה צ"ל לומר, דאילו התפלל עליהם היה דומה כמתפלל ליטול מהם הבחירה, דהא בתפילה זו לא יתיישב המאמר "י-ה יושיעך מעצת המרגלים", אלא "י-ה יושעיך מעצת יצרך" כי כל אחד מהם בחפץ ליבו בוחר ברע ולא מכוח השפעה חיצונית, ובלא הבחירה החופשית לא יתקיים העולם, כי נברא שיהיו ישראל כופים יצרם באהבת שמו יתברך. ולא כן תפילתו על יהושע, שהיא כאמור לתועלת הבחירה, ולבטל הטייה רעה של השפעת המרגלים.
ובברכות (י,א) הנהו בריוני דהוו בשבבותיה דר' מאיר והוו קא מצערו ליה טובא, והתפלל עליהם שימותו כו', ואמרה לו ברוריא אשתו שיתפלל עליהם שיעשו תשובה. ולהמבואר תמוה, הרי ביטול הבחירה יש כאן. ולתרץ נראה דהא קבעה המשנה (אבות ד, ב) כי עבירה גוררת עבירה וכעבות העגלה חטאה החוזרת, וי"ל דלדבר זה מועילת התפילה על הזולת שיעשה תשובה, שלא יגרר אחר עבירותיו הקודמות, כי הגרירה שנגרר אחריהם דמיא להשפעה רעה של אחרים וכשהתפילה מבטלת אותה גרירה אין הבחירה ניטלת ממנו, אלא חוזרת לכמות שהיתה לפני החטא הראשון, אבל אצל המרגלים לא היו שם עוונות קודמים שתחול התפילה עליהם, שהרי "באותה שעה כשרים היו" (רש"י יג, ג).
וברש"י בע"ז (יח,ב ד"ה ואיכא דאמרי) הביא מעשה נורא מברוריא ור' מאיר, שפעם אחת ליגלגה על שאמרו חכמים (קידושין פ,ב) נשים דעתן קלות הן עלייהו. ואמר לה ר' מאיר חייך סופך להודות לדבריהם, וצוה לאחד מתלמידיו לנסותה לדבר עבירה והפציר בה ימים רבים עד שנתרצית, וכשנודע לה חנקה עצמה, וערק ר' מאיר מחמת בושת. והדברים מבהילים, כי מה ביקש ר' מאיר שבא לנסותה, וממה נפשך הדבר הולך להפסד, שאם לא תתפתה נמצא חיזוק לדבריה ואם תתפתה אובדת מן העולם.
וב'ספר רבותינו' (עמ' רכט) כתבתי דמה שאמר לה 'חייך סופך להודות' ח"ו לחשוב שהוא משום שסמך על מה שישלח לה תלמיד לנסות, אלא בלאו הכי כך עתיד להיות. והענין, דאם אדם אומר דבר נגד דעת תורה ונגד דעת חכמים, אזי אם סתם אדם דיבר אין משגיחין בו, אבל אם אדם חשוב הוא שדעתו נשמעת אצל הבריות, כגון המוחזק לצדיק בכל שאר מעשיו חוץ מאותה דעה כוזבת, בין איש בין אשה, אי אפשי שלא יבוא הדבר לידי בירור מן השמים כדי שלא יגררו הבריות אחר אותה דעה פסולה. והיה ר' מאיר מוחזק שהבירור שיבוא כאן יהיה בירור של נסיון עבירה, ועל כן נתייעץ בליבו לשלוח תלמיד שליבו בטוח בו שלא יכשל, וילך לרצותה ותתבטל דעתה, ועד שלא יבוא אחר שיכשילה באמת. ועשה כעצת ליבו ולא נסתייע הדבר, ולא נתפרש אם היתה שם עבירה אם לאו ואין נפק"מ דמ"מ נפיק חורבא.
ושם שאלנו למה באמת לא אסתייעא מילתא, והא כוונה לטובה היתה ועצה טובה לכאורה, ואיזו דרך אחרת היתה לר' מאיר להציל את אשתו מן הנסיון. וכתבנו שם דהיתה לו דרך התפילה על אשתו, וכאידך מעשה דברוריא שהזכרנו לעיל שייעצה לו להתפלל על שכיניו הרעים.
אך לסברא האמורה שאין התפילה על אחרים מועלת אלא לבטל הגרירה אחר עוונות הראשונים, אם ידע באשתו שאין בה אלא אותו עוון של דעה כוזבת נגד דעת חכמים מה תועיל תפילתו. וי"ל בכמה אופנים, א. אשתו כגופו וכשמתפלל על אשתו הוי כמו מתפלל על עצמו שיעשה תשובה, דזה מועיל, כי התפילה עצמה היא תחילת תשובה. ובכל תפילה אנו מתפללים והחזירנו בתשובה שלמה כו'. ב. מה שתתרצה לעבירה היא עבירה שניה שנגררת ע"י העבירה הראשונה של דעה כוזבת, והתפילה מועלת שתחזור לה הבחירה כבראשונה. ג. כי אתינן הכא שוב נראה דלא איבעי לן למיחת להאי דילמא, אלא י"ל דאפילו במקום שנראה כי "סַכּוֹתָה בֶעָנָן לָךְ מֵעֲבוֹר תְּפִלָּה", מ"מ אי אפשר לבחור בדרך של נסיון, דאל תביאנו לידי נסיון, ואין אפוטרופוס לעריות.
gh