שְׁלַח־לְךָ֣ אֲנָשִׁ֗ים וְיָתֻ֙רוּ֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁר־אֲנִ֥י נֹתֵ֖ן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אִ֣ישׁ אֶחָד֩ אִ֨ישׁ אֶחָ֜ד לְמַטֵּ֤ה אֲבֹתָיו֙ תִּשְׁלָ֔חוּ כֹּ֖ל נָשִׂ֥יא בָהֶֽם: (שלח יג, ב)

כתבו בעלי התוספות, 'ויתרו' אותיות 'ויתרו' רמז לו שישלח את יתרו עמהם — אם כן למה לא עשה כן

בפי' רבינו אפרים (מבעלי התוס') כתב: "ויתרו כתיב – רמז לו שיהיה בעצת יתרו שהיה חכם". ולפי פירוש זה רמז לו הקב"ה שיעשו על פי עצתו אבל לא שילך הוא עצמו עמהם. אך מצאנו בפי' לבעלי התוס' בכת"י (נד' ב'תוספות השלם' שלח עמ' רלז) שכתב: "ויתרו את ארץ כנען – ויתרו כתיב, רמז היה ראוי ליקח את יתרו שכתוב בו 'והיית לנו לעינים'" (וכן הביא ב'תורה שלמה' שלח עמ' 6 הע' 13 בשם 'ילקוט שו"ת תימני': "ויתורו כמו ויתרו, רמז לו ליקח את יתרו שכתוב בו 'והיית לנו לעיניים'"). הרי שהרמז הוא שישלח את יתרו עם עשרת המרגלים שהלכו לתור את הארץ.

והדבר תמוה, אם כן למה לא שלחו עמהם, ומאידך אם יש טעם שלא היה ראוי לשולחו אמאי רמז לו הקב"ה לעשות כן. ואם יעלה על הדעת שאמנם כן שלחו ולא סיפר בזה הכתוב יותר, יש לתמוה איך לא הוזכר הדבר לא בכתוב ולא במדרשים ולא במפרשים בשום מקום, דהתינח מה שלא הזכירו בפירוט השמות של 'ואלה שמותם' וגו' (יג, ד־טז) כי לא בא בשם שבט אלא כמסייע בתבונתו ובחושיו, אבל פלא שלא אישתמיט להזכירו בשום מאורע אם הועיל או לא.

ועוד, אם תאמר ששלחו, מה עשה יתרו כשחזרו המרגלים למחנה ובאו לפני משה, דדמה נפשך אם היה עם המרגלים איך לא נענש עמהם, ועם היה עם יהושע וכלב איך לא השתכר עמהם, והרי אין הקב"ה מקפח אפילו שכר שיחה נאה (נזיר כג,ב), ואם תאמר ששתק, והרי כבר היה יתרו בדבר כיוצא בזה, וידע מה עלה לאיוב ששתק באותה עצה של פרעה שנידון ביסורין על שתיקתו, והוא עצמו שברח זכה להתקרב תחת כנפי השכינה ועתידין שיזכו מבני בניו שישבו בלשכת הגזית (סוטה יא,א), ואיך לא התיירא כאן לשתוק, ולדעה זו שנשלח למה שתקו המדרשים על שתיקתו.

ואהא ליכא למימר דלפי שלא היה לו חלק בארץ שתק, לפי שהיה רק כחמר גמל מוביל שיירא ותו לא, דהא משום חכמתו ותושייתו נשלח, ואדרבה מה שאין לו חלק בא"י הוא טעם שיהיו ישראל סומכים יותר על דיבורו ושיקול דעתו, שהרי אינו נוגע בדבר כמו שאר המרגלים. ואיך ישתוק בדבר הנוגע לעתידם של כל ישראל, וכבר למוד היה להשיא עצה כנדרש ללא שאלוהו כשבא להשיא עצה למשה על הסנהדרין, ואיך ישתוק בדבר הגדול הזה, אתמהה.

לכן יש לומר שבאמת לא שלחו, אלא שיש לנו לירד להבין מסברא הטעמים למה רמז לו לשלחו ולמה לא שלחו לבסוף. דיש לומר הכי, דהקב"ה יעצו לשלחו משום שהוא מלומד ביערות ומדבריות ובקי בדרכים, כמו שפי' ראב"ע "והיית לנו לעינים – להראות הדרך", וגם שהיה חכם גדול ובעל עצה ותושיה, כאידך פירושא ד'והיית לנו עיינים', שישיא להם עצה טובה כעין שכבר עשה עם הסנהדרין, ו"כל דבר ודבר שיתעלם מעינינו תהיה מאיר עינינו" (רש"י ועוד). ומשה שלא שלחו, יש לומר משום שחשש להונאה של יתרו במה שישלח מרגלים שכל אחד זוכה לעצמו ולשבטו ואילו יתרו יתסכן כמוהם בשווה ולא שכר שווה כמוהם (ואמנם קיבל את דושנה של יריחו אך רק לפי שעה עד שיוודע מקום בית הבחירה, וגם קבל זה בלא"ה).

וא"ת א"כ הקב"ה למה יעצו. וי"ל דגלוי לפניו שיתרו ילך ברצונו כדי לאשש זכות בני בתו צפורה בחלקם בארץ, בכלל שאר בני לוי שה' הוא נחלתם וזכו במתנות וגם קבלו מ"ח עיר, ולסלק הערעור על זה שכן לא היו גרשם ואליעזר במצרים כלל. דאין לומר דאין בזה משוא פנים, דאם אין ראויים לקבל חלק משום האי טעמא דהם לא היו בשעבוד לא יועילו דורונות ופיוסים, די"ל דיועילו גם יועילו למי שהוא מזרע אברהם ועסק הוא או זקנו בעבורו בסכנת נפשות עבור ישראל, כי התנאי של להיות בשעבוד דוקא, לא סילק מכל וכל זכות זרע אברהם שלא נשתעבד, אלא נתן לאותן שנשתעבדו זכות הפקעה לסלק מן הירושה אותן שלא נשתעבדו, אבל מי שנסתכן בעבורם רשאים לתת לו חלק כמוהם, ובלבד שיהא הוא עצמו מזרע אברהם מצד אביו (וכתבתי בזה עוד בפר' יתרו בפסוק (יח, ו): אני חותנך יתרו בא אליך גו').

וא"ת אם כן משה אמאי לא אסיק אדעתיה סברא זו דניחא ליה ליתרו למיזל בשביל בני בתו. וי"ל דכיון דהקב"ה א"ל שלח לך לדעתך, היינו כפי הנראה לך בדעת תחתון ואני איני אומר לך, והרגיש משה שעתיד חותנו להצטער מכך שהולך בחנם כערבי טייעא המורה הדרך לפני הלגיונות.

וא"ת א"כ למה רמז לו הקב"ה את הדבר כלל הואיל וסוף סוף אינו עתיד לשלחו. וי"ל דבא לרמז לו דכיון שכבר אמר לו (י, לא): 'וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם', והיא כעין הבטחה שתהיה חשוב אצלנו כי אנו צריכים לך ובשכר שתעשה לנו טובה גם אנו נגמול עמך טובה, וכעת היא השעה שביותר אנו צריכים לאותם עיניים, אזי אם אינו שולחו דומה כמתהלל במתת שקר, וזה לימוד בדרכי המוסר לשאר מקום, שאם אומר אדם דיבור שיש בו מעין הבטחה, כשבאה שעת הכושר לקיים אותה הבטחה צריך לעיין בדבר ולהשתדל להביאו לפועל, אבל בכאן נשתייר הדבר בשיקול הדעת של משה, והסיק דהחשש מפני רגש ההונאה גובר על התועלת שתבוא משליחותו.

gh