צַ֚ו אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וִֽישַׁלְּחוּ֙ מִן־הַֽמַּחֲנֶ֔ה כָּל־צָר֖וּעַ וְכָל־זָ֑ב וְכֹ֖ל טָמֵ֥א לָנָֽפֶשׁ: (נשא ה, ב)

הצד השוה שבכל ז' המצוות שבפרשת נשא

בפרשת נשא נתחברו יחד כמה וכמה מצוות שלפום ריהטא אין מובנת השייכות ביניהם ושייכותם לזמן בו נאמרו. והמצוות הן: א. שילוח טמאים מן המחנה. ב. גזל הגר. ג. מתנת ביכורים לכהן. ד. דין טובת הנאה לבעלים במתנות כהונה והבטחת ממון הרבה לנותן. ה. סוטה. ו. נזיר. ז. ברכת כהנים. וצריך לחוט שיחבר כל הללו לחדא פרשתא ולהאי עידנא.

ונראה דכל הפרשה היא הכנה לקראת כניסת ישראל לארץ ישראל, אשר לולי חטא המרגלים היו נכנסים אליה מיד, וכפי שיבואר. דהנה בריש ספר במדבר נצטוו ישראל להפקד במנין. ופי' רש"י מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה. אך הרמב"ן שם כתב כמה טעמים, ולבסוף כתב (א, מה): "ויתכן שנאמר עוד, כי היה זה כדרך שהמלכות עושה בבואם למלחמה. כי עתה היו מזומנים ליכנס לארץ ולבא במלחמה עם מלכי האמורי אשר בעבר הירדן ועם השאר כולם, כמו שאמר (י כט): נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה', והיו משה והנשיאים צריכין לדעת מספר חלוצי צבא המלחמה וכן מספר כל שבט ושבט ומה יפקוד עליו בערבות מואב במערכות המלחמה, כי התורה לא תסמוך על הנס שירדוף אחד אלף. וזה טעם 'כָּל־יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל', כי המנין מפני צבא המלחמה. ועוד שיחלק להם הארץ למספרם, וידע כמה חבלים יפלו להם מן הארץ הנכבשת להם. כי לולי דבר המרגלים היו נכנסים שם מיד". עכ"ד.

[ויש להעיר דלמה שסיים הרמב"ן שהיה המפקד גם כדי לדעת מניינם לחלק להם הארץ למספרם, צריך טעם אמאי לא נכתבה כאן גם פרשת (כו, נה): "אַךְ־בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת־הָאָרֶץ גו'". וי"ל דהשתא שהיה משה עמהם ועדיין לא נגזרה עליו גזרה חלוטה שלא יכנס לארץ, אנו עומדים בחזקת שהוא יהיה עמהם בכניסתם לארץ ואז יצטוו על כך על ידי משה מפי הגבורה, אחר ביאתם לארץ או אחר הכיבוש בבחינת חביבה מצוה בשעתה או בבחינת אל יתהלל חוגר כמפתח. אבל המנין שבפרשת פנחס היה אחרי חטא מי מריבה, ובהכרח נצטוו על כך אז דאם לא עכשיו אימתי, דאחר פטירת משה יחול מיד הכלל דלא בשמים היא].

והטעם שלרמב"ן הוא שלישי וכנראה דחוק לו, לרשב"ם הוא פירוש ראשון ויחיד, וז"ל: "שאו את ראש כל עדת – לפי שמעתה צריכים ללכת לארץ ישראל ובני עשרים ראוים לצאת בצבא המלחמה, שהרי בעשרים בחדש השני הזה נעלה הענן כדכתיב בפרשת בהעלותך וכת' שם (י, כט): נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל־הַמָּקוֹם וגו'. ולכך צוה הק' בתחילת חדש זה למנותן".

ולדבריהם יהל לנו בס"ד אור בתוכן ספר במדבר ותוכן שמו 'במדבר', כי כולו עוסק בהכנה לארץ ישראל שנשתבשה בעוונותינו. מתחיל במה שנפקדנו לקראת המלחמה וסבורים היינו בפחות משלושים ימים ליכנס לארץ, ומפני העוונות נתגלגל הדבר איך שנתגלגל ונתעכבנו במדבר ארבעים שנה, ועד לסוף הספר שבאנו לערבות מואב על סיפה של ארץ ישראל וחזרנו שנית על המפקד וחזרנו לאותו מעמד ומצב שבו היינו בתחילת הספר. וכל זה כתוכחת מוסר לישראל שהיו כפסע משערי ארץ ישראל ועל דברים שאין בהם ממש פחז עליכם יצרם ונתגלגלו מ' שנה ומ"ב מסעות, וגם תוכחה והתראה לדורות העתידים, כי מה שהיה הוא שיהיה והננו שוב באותן מסעות עד שיבוא הגואל בב"א.

ומעתה יגהה עלינו אור גם בשאלה שפתחנו מה טעם קיבוץ המצוות הנמצאות בפרשת נשא לפרשה זו ולזמן זה, לפי מהלך הראשונים האמור שהמפקד הוא כמפקד צבאות למלחמה, וזה היה בראש חודש אייר, ואם כן יש לומר שכל המצוות שמראש הספר ועד ל'ויהי ביום כלות משה' (שאז חוזר לר"ח ניסן, או לח' ניסן לדעת רמב"ן), הם בענין זה של ערב כניסה לארץ ובנשיאת הפנים לביאתה, ובאה התורה להודיע המצוות שיצטרכו שם ולסלק מכשולות שעשויים להתגלעות להם בדרכם או בכניסתם. ובדרך זו נגש למתק אחת באחת את המצוות האמורות כאן על פי סדרן.

א. שילוח טמאים (ה, ב): "צַו אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן־הַמַּחֲנֶה כָּל־צָרוּעַ גו'". והטעם כתב הרמב"ן: "אחר שהקים את המשכן צוה בשלוח הטמאים מן המחנה, שיהיה המחנה קדוש וראוי שתשרה בו שכינה. והיא מצוה נוהגת מיד ולדורות", וכיו"ב בכמה ראשונים. ונראה, דנוסף על הטעם שמצוה זו כאן מקומה מפני דקיימינן אחר הקמת המשכן, יש לומר דסמכה לכאן גם משום ההכנה לנסיעה בי"ז באייר, דהא סוף כל מסע לבא לחניה, ועתידים הם מעתה לחנות חניות רבות כפי שמאריך הכתוב להלן (ט, יז): וּלְפִי הֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל גו' (והאריך בזה הכתוב לפני שעלה בלב שיתעכבו בגלל חטא המרגלים), ובכל חניה וחניה תשוב אליהם המצוה לשלח את הטמאים חוץ לג' מחנות, אף דבעת המסע עצמו איכא דעת ר' אליעזר דאמר (מנחות צה,ב): "הוגללו הפרוכת, הותרו הזבין ומצורעין ליכנס לשם". ולדעת רבנן נמי דלא הותרו, מ"מ בעת החניה צריכים לחזור ולבקר ולהשגיח שלא נתבלבלו המחנות ויעמדו הטמאים בחוץ, על כן בדין נסמכה פרשת שילוח טמאים לכאן גם מטעם זה.

ויש לומר עוד בטעם הסמיכות, דכשם שבחנייתם הוזהרו לשלח הטמאים מפני טהרת המחנה והיות המשכן בתוכם, כן הוא בנסיעתם והליכתם, שאז נוגע בהם הכתוב (דברים כג, טו): "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ גו' וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ גו'", שהרי בנסיעתם המשכן מקופל והארון בתוכם וצריכים זהירות טפי מפני קדושת הארון (ויבואר להלן). וכן נראה לי מוכח בדברי הראב"ע, שכתב לעיל בסוף פרשת פקודת הלויים ומשמרתם (ד, מט) וז"ל: "ונסמכה פרשת וישלחו מן המחנה בעבור היות השכינה בתוך המחנות בנסעם ובחנותם". ואין לומר דעיקר כוונת ראב"ע על החניה, ונקט לשון 'בנסעם' לאו דוקא, אלא משום דבכל נסיעה באים לחנות, הא לאו מילתא, דבריר לן דכוונתו בסמיכות היא לפרשה דסליק מיניה שבה מדובר חלק כל משפחה ממשפחות הלוים במשמרת הכלים בעת הנסיעה וחלקם בהקמת המשכן בעת החניה, ועל דא קאמר 'בעבור היות השכינה בתוך המחנות בנסעם ובחנותם', אם כן גם הנסיעה מסמיכה לכאן מצוות שילוח טמאים.

והביאור י"ל, אף דכאמור לעיל איכא למ"ד דבעת הנסיעה הותרו הזבין והמצורעין ליכנס למחנה, וא"כ הסברא הפוכה דבעת הנסיעה איכא קולא בדיני טומאה. אך יש לומר, דכלפי שהקלה התורה בדין טומאה וטהרה (אולי משום שלא ישארו מחוץ למחנה בלא חיסוי והגנה של הענן, או שהקלה מפני טורח הדרך), החמירה עליהם בדין אחר, והוא הכתוב (דברים כג, י): "כִּי־תֵצֵא מַחֲנֶה עַל־אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע", די"ל דגם מסעות ישראל במדבר יש בהם קצת מעין זה, דהא בכל מסע ומסע הקדים משה ואמר (להלן י, לה): "קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ", הרי כשעת מלחמה דמיא קצת, ושייך כאן לומר כל הדרכים בחזקת סכנה והשטן מקטרג בשעת הסכנה (רש"י לפסוק ונשמרת גו'), והדבר הרע דמיירי ביה הכתוב של 'ונשמרת' הוא מחשבת העוונות החמורים, כדמתרגם יונתן: "ותסתמרון מכל פתגם דביש מפולחנא נוכריא וגילוי ערייתא ושדיות אדם זכאי". אם כן מעתה י"ל דזו כוונת הראב"ע שנסמכה הפרשה בעבור היות השכינה בתוך המחנה בנסעם ובחנותם, כי במה שזכרה לנו התורה דין שילוח הטמאים בעת החנייה מפני טהרת המחנה, בזה גופא גם הזכירה לנו טהרת המחנה בעת הנסיעה, והא כדאיתא והא כדאיתא, דבעת החניה הטהרה היא בשילוח הטמאים מחוץ למחנה, ובעת הנסיעה הטהרה היא השמירה ממחשבות אסורות. ומ"מ לא פירשה התורה כאן מצות כי תצא מחנה על איביך גו' שנתפרשה רק בכי תצא, דהא מיירי כאן במחנה גדול ואין כאן הדין דיתד תהיה לך גו' (עי' ראב"ע שם), לכן לא נכתב בפירוש כאן, אבל רמז גדול רמזה התורה על טהרת המחנה בנסיעתו במה שצותה על שילוח הטמאים בחנייתם, דהוי כהכרזה לישראל תנו דעתכם שאע"פ שהקלתי עליכם בקבלת הטמאים לתוך המחנה בעת הנסיעה, לא הקלתי עליכם ממחשבת פסול בעת הנסיעה, כדאשכחן בנחשלים שבשבט דן שהיו ביניהם נוהים אחר פסלו של מיכה והיה הענן פולטן (פסיד"כ ג, יב), ולדבר זה לא היתה קולא במה שהיו נלאים בדרך.

[וראה במדרש כאן (במד"ר ז, י, הובא ב'כלי יקר'): "רבנן פתרין קרייה בגלות כו' רמז להם שאם יעברו ישראל על ג' עבירות הללו ע"ז ג"ע וש"ד יתחייבו גלות, צרוע זו ע"ז כו'". ולהאמור י"ל שכאן ענב המדרש עניבה גדולה בין פרשת שילוח הטמאים כאן, שהיא כנגד ג' עבירות החמורות, לבין פרשת כי תצא מחנה, שגם היא אזהרה בענין עבירות אלו החמורות].

ב. גזל הגר (ה, ה): "אִישׁ אוֹ־אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל־חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל מַעַל בַּה'" וגו', ופי' רש"י: "חזר וכתב כאן פרשת גוזל ונשבע על שקר כו', ונשנית כאן בשביל שני דברים שנתחדשו בה כו', והשני על גזל הגר שהוא נתון לכהנים". וי"ל כי בהיות ישראל במדבר לא ניכר בין דל לשוע ולא בין אזרח לגר, וכעת מיד כשיבואו לארץ ישראל ותתחלק הארץ לשש מאות אלף רגלי (ולמעשה פחות מכך שהרי ב' שבטים ומחצה נחלו מעבר לירדן) ונמצא כל אחד מישראל נוחל הון רב, ואין לך כל שבט ושבט מישראל שאין לו חלק בהר ובשפלה ובנגב ובעמק (ב"ק פא,ב), אבל הגרים אינם בכלל כל זה, ויצטרכו להשכיר עצמם כאריסים וצמיתים לאחיהם מישראל, ובבת אחת יעמוד קהל גדול שלא איקרי קהל ואין להם נחלת שדה וכרם, כי אלפים ורבבות היו הגרים ביניהם. ובאומות העולם להבדיל מצינו אשר בעת שניתן כוח לחשובים והמיוחסים ביניהם וניתנה להם האדמה ולשאר העם העמידו לאריסים וצמיתים, אזי נהפך הדבר למידת אכזריות שהחזקים מתעמרים ללא רחם בבני עמם החלשים לרדות בהם בפרך. ולהזהר מכך ציותה תורה על גזל הגר להרחיק הדבר שלא יבוא אדם לפרוץ בממון חבירו מישראל באשר הוא ישראל אפילו בשוה פרוטה ויביא קרבן אשם וישלם חומש מי שנכשל בזה.

[ויש להוסיף דמה שלא חלקו נחלה לגרים בארץ ישראל היא לטובתם, כדי שיטמעו בתוך בני ישראל, כמו שפייסו ר' יהושע לעקילס הגר (ב"ר ע, ה), שטען: "כמה טווסין אית לי כמה פסיוני אית לי כו'", והשיב לו בתוך דבריו: "..ולא עוד אלא שהן משיאין את בנותיהם לכהונה והיו בניהם כהנים גדולים ומעלים עולות על גבי המזבח", כלומר אין כל שבחן של הגרים ותקנתן השלימה אלא במה שיטמעו בתוך ישראל טמיעה גמורה. ואילו היו מקבלין חלק בארץ הרי היה זה לבשתם ולבושת אבותיהם שאפילו אחר עשרה דורות יאמרו: פלוני גר הוא ועל חלקת גרים הוא יושב, ועשוי הדבר להביא לידי תרעומת ומחלוקת ועד מלחמה.

וראה מה עלה בזרע יונדב בן רכב שהיה מבני יתרו שהיה גר הצדק הראשון בעולם, שציום אביהם צוואות של פרישות כדי שיעמדו ימים רבים על האדמה ולא יגלו ממנה, ולקחם ירמיה הנביא והעמידם לפני שרי ישראל שיהיו לתוכחת לישראל על שאינם מצייתים למצוות המקום כבני יונדב שקיימו כל צוואת אביהם (עי' כל פרק לה בירמיה). ובגלות ישראל הבטיחם המקום על ידי ירמיה (לה, יט) כי: "לֹא־יִכָּרֵת אִישׁ לְיוֹנָדָב בֶּן־רֵכָב עֹמֵד לְפָנַי כָּל־הַיָּמִים", ופי' רד"ק: "תירגם יונתן משמש קדמי ובדברי רז"ל, רבי יהודה אומר וכי גרים נכנסים להיכל והלא אף ישראל אין נכנסים, אלא שהיו יושבים בסנהדרין ומורים בדברי תורה, וי"א בנותיהם נשואות לכהונה והיו מבני בניהם מקריבים על גבי המזבח". כמה נוקבים הדברים שאפילו כשנתעלו הגרים והיו תוכחת לישראל שהם קיימו מצוות אביהם בעוד ישראל מיאנו, מה כל הבטחתם ומתן שכרם – אינה אלא שיהיו כישראל ויטמעו ביניהם ולא יהיו ניכרים כאגודה בפני עצמה.

ובעלמא אמרינן (ב"ב טז,ב): "אשרי למי שבניו זכרים אוי לו למי שבניו נקבות", אך אצל הגר יש להמליץ "אשרי הגר שבניו נקבות", וראה מהרש"ם (ח"ד, סי' ערב) דמבני בניו של המן למדו תורה, היינו גרים מבתו של המן. ובהדי כבשי דרחמנא למה לן כי לו נתכנו עלילות להטמיע גרי הצדק בישראל, וצא ובדוק במשפחות בישראל, תמיהני אם נמצא אחת או שתיים, שידועים כבני גרים בן אחר בן עשר או עשרים דור].

ג. מתנת ביכורים לכהן (ה, ט): "וְכָל־תְּרוּמָה לְכָל־קָדְשֵׁי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר־יַקְרִיבוּ לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה", מפרש רש"י: "וכל תרומה וגו' – אמר רבי ישמעאל וכי תרומה מקריבין לכהן, והלא הוא המחזר אחריה לבית הגרנות. ומה תלמוד לומר אשר יקריבו לכהן, אלו הבכורים, שנאמר בהם תביא בית ה' אלהיך, (שמות כג, יט). ואיני יודע מה יעשה בהם, תלמוד לומר לכהן לו יהיה, בא הכתוב ולמד על הבכורים שיהיו ניתנין לכהן". ראה להלן אות ד.

ד. דין טובת הנאה לבעלים במתנות כהונה והבטחת ממון הרבה לנותן (ה, י): "וְאִישׁ אֶת־קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ אִישׁ אֲשֶׁר־יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה", ופי' רש"י: "ואיש את קדשיו לו יהיו – לפי שנאמרו מתנות כהונה ולויה יכול יבואו ויטלום בזרוע, תלמוד לומר ואיש את קדשיו לו יהיו, מגיד שטובת הנאתן לבעלים וכו'". ובסוף הפסוק מפרש רש"י: "אשר אשר יתן לכהן – מתנות הראויות לו, לו יהיה – ממון הרבה". יש לומר טעם סמיכת שתי עניינים אלו לכאן הוא, אחר שנתן הכתוב פיוס לגרים שלא יחששו לביאת הארץ כי יהיה ממונם שמור שמירה מעולה (וגם ידעו שכאשר ירחיב הם את גבולתנו מעבר לז' עממים יוכלו להנתחל שם נחלה עולמית ע"י קנין או כיבוש, כמו שהבטיח משה ליתרו, לעיל י, לב: והיה הטוב ההוא וגו', עי' חזקוני שם) – חזר ונתן פיוס לכהנים ופיוס ללווים ופיוס לישראל מפני דברים שהם עשויים לחשוש מהם בכניסת הארץ. כי הכהנים בהיות שאין להם חלק ונחלה בישראל וה' הוא נחלתם, ואע"פ שכבר נתן כ"ג מתנות כהונה, חזר והוסיף להם מתנת ביכורים להוסיף בהם חיבת ארץ ישראל וצפיה לקראתה. וכן הלווים שאין להם אלא ערים קצובות, בא והודיע שבשכר מעשרות שישראל יתנו להם יזכו ישראל לטובה הרבה וממילא יתנו מעשרות בשופי וגם הלוים יהיו נשכרים. ואותו טעם עצמו הוא כלפי ישראל עצמם שהבטיחם כאן ממון הרבה בבואם לארץ ישראל ובקיום מצוות התלויות בה, כדי להרבות אהבת הארץ וחיבתה והציפיה לביאתה.

ויש להוסיף אומץ בקישור מצות הבכורים לפרשתא דא, והוא דבר שאני אומרו בבחינת ליבי אומר לי, כי לא מצאתי לע"ע סמך גמור לדבר. והוא כי מתנת הבכורים לכהן היא בזכות ובשכר וכנגד ברכת כהנים שהכהנים מברכים את ישראל, שהיא מצוה שנתחדשה בפרשתנו (ואף שהיא כתובה להלן בפרשה הקדימה הכתוב כדי לצרף יחד כמה דברים הניתנים לכהן, האשם המושב, הביכורים והמעשרות). כי באמת תמוה למה שנאה הכתוב כאן בפני עצמה, ולא עם שאר חברותיה מתנות כהונה שקצתן נתפרשו בספר ויקרא וקצתן להלן בפר' קרח, וגם הבכורים ונתינתם לכהן נתפרשו שם (יח, יג): "בִּכּוּרֵי כָּל־אֲשֶׁר בְּאַרְצָם אֲשֶׁר־יָבִיאוּ לַה' לְךָ יִהְיֶה גו'", ושם נכללו כולן בברית מלח (עי' רמב"ן כאן), ולמה הוצרך להקדימה כאן, ודומה שהכתוב הרים את סל מצות הביכורים והניחו כאן משום טעם דבעי דרישה. וליבי אומר הטעם, כי בדומה למלך שכל העם מעלים לו מסים וארנוניות, אך דרך כלל הם באים בסך קבוע לגולגולת או ליבול השדה או לחלקת השדה וכדו', ופעמים שמביאים מנחה שבאה להפיק רצון מהקיסר שלא על פי קצבת המחוקק, ובדוגמא לאותו זקן שהביא כלכלה של תאנים לאדריינוס שחיק טמיא (ויק"ר כה, ה).

וזה ההבדל בין שאר מתנות כהונה לביכורים, שכל המתנות הם בבחינת מיסים וארנוניות שניתנים לה' וה' זיכה אותם לכהנים, והיא "חֵלֶף עֲבֹדַתְכֶם" (להלן יח, לא), בשכר שהכהנים והלווים הם שלוחי דידן לעשות מלאכתו לרצותינו לפני המקום בקרבנותינו ותפילותינו, ולדון דינינו להורות לנו דיני התורה. אבל מצות הביכורים הפרישה הכתוב מכלל שאר המתנות וכתבה כאן אצל מצוות ברכת כהנים, לרמז כי היא חלף הברכה שהכהנים מברכים לישראל, כי הביכורים אין להם שיעור למטה (ביכורים ב, ג) ואין להם קצבה למעלה שהרי עושה אדם כל שדהו בכורים (שם, ד), ובכן היא כנגד ברכת כהנים שגם היא אין לה קצבה. שהרי לכאורה יש לתמוה ברכה זו מה טיבה, דממה נפשך, הא אם בחוקותי תלכו אזי ממילא ונתתי גשמיכם בעתם וגו', ואם בחוקותי ח"ו וגו' אזי ממילא ח"ו וגו', וברכת כהנים אימתי זמנה לחול. אלא שזו ברכה בלא קצבה, ולזה רמז הכתוב (ו, כו): "יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ" ופי' רש"י: "יכבוש כעסו", לרמז דבר זה, דלא זו בלבד שיכבוש כעסו שלא ליפרע ממך, אלא אפילו לתת לך ברכה – "וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם", ולזאת מסיים הכתוב ואומר (ו, כז): "וְשָׂמוּ אֶת־שְׁמִי עַל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם", כאומר אל תתמה על החפץ במה זכו לברכה, ומשיב 'ושמו את שמי על בני ישראל', דים במה שבאים להסתופף תחת דגלי ולשום את שמי עליהם שיהיו זכאים לברכה בלא קצבה. ובודאי אם יאמר אדם אחטא וברכת כהנים תברכני לא תדביקנו הברכה, אך כשלא מתנה כן אז עצם בואו להתברך מפי הכהן היא תחילת תשובה וגם כשמתברך הברכה מסייעתו לשוב בתשובה.

ומקבילות המצוות כי נתנה מתנה בלא קצבה תחת ברכה בלא קצבה, ובמקום שהוסיף הקב"ה מלאכה לכהן לברך את ישראל, הוסיף לו שכרו משלם בביכורים, ומקבילות הן גם כי הברכה אינה חלה אלא בסבר פנים יפות ובחפץ הלב ובשמחה (ומטעם זה כתב הרמ"א דבזמן הגלות אין נוהגת ברכת כהנים אלא ביו"ט), וכן הביכורים באים בשמחה כמבואר במשנה (ביכורים פרק ג) סדר הביכורים, ומעטרים אותם בכמה מיני עיטורים ובסל נאה, הכל כדרך מנחה הבאה להביע תודה ולהפיק רצון טוב בין הנותן והמקבל. והכהן המקבל הוא כביכול כיד השכינה הן לקבל הביכורים והן להמשיך הברכה. ואת"ל דרך הרמז, בכורי"ם אותיות ברוכי"ם, כי בא זה תמורת זה. וגם בכורי"ם נוטריקון ויברכ"ם, רמז לכתוב (ויקרא ט, כב): "וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת־יָדָיו אֶל־הָעָם וַיְבָרֲכֵם".

ה. סוטה (ה, יב): "אִישׁ אִישׁ כִּי־תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל" וגו'. יש לבאר שייכות המצוה לקראת הכניסה לארץ ישראל על פי פירוש נפלא שמצאנו לרי"ח בביאור טעם מצוה סוטה. דלכאורה יש לתמוה מה נשתנית סוטה משאר מצוות חמורות שלא מצינו שנתנה התורה פתרון של בירור באופן ניסי, ולמה לא יהא הדין דאם שנים נכנסו למערה ונכנסו עדים ומצאו האחד הרוג ישקו את החי במים מאררים ואם הרג ימיתוהו המים, וכן כל כיוצא. וכתב וזה לשונו:

"איש איש כי תשטה. הקשה מורי אבי למה צוה הקב"ה זאת המצוה של סוטה. יאמר כך, מותר איש באשתו אם לא יראנה מזנה או ע"פ עדים. ואמר מורי אבי אם כן עליית הרגל יהיה בטל, וזה הפסוק 'ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך' הכל יהו בטלים, לפעמים אדם עולה לרגל ומניח אשתו בבית ושמא לפעמים ישארו פריצים בעיר שלא יעלו עולה לרגל, לכך צותה תורה התקנה זו שיכול לקנאותה כל שעה שירצה מפני כל העיר החשודים בעיניו ויכול לעלות לרגל, וישקנה ע"פ אותם שלא עלו לרגל, או ע"פ אותן שאינן חייבין לעלות לרגל כמו שמצינו בפ"ק דחגיגה, מתוך כך תתיירא האשה ותשמור עצמה מכל הדומה לכיעור. רי"ח".

כלומר, במצות סוטה מונעת התורה ביטול מצות עליה לרגל, כי אדם מישראל יתיירא להניח אשתו בין פריצים שנשארים בעיר וירצו לפתות הנשים בבחינת אין האיש בביתו, וע"י שיכול לברר הדבר, וגם האשה וגם הפרוץ באים בבחינה יתייראו כולם, והעולה לרגל יעלה לקיים מצותו בשמחה, בידעו שגם אם ח"ו נסתרה, לא יהא ליבו נוקפו כל ימיו אלא יוכל לברר הדבר.

ובזה מבואר יפה טעם ציווי מצות סוטה כאן לפני הנסיעה לארץ ישראל, כי מזה יותר משנה היו שרויים איש ואשתו בתוך האוהל וצנועים היו שאין פתחיהן מכוונים, ועתה באים לעבוד זה בכרמו וזה בשדהו וכ"ש כשעולין לרגל יתייראו לעלות ולהניח נשותיהן, לכך באה מצות השקאת סוטה ליישר לפניהן את הדרך.

ו. נזיר (ו, ב): "דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל גו' אִישׁ אוֹ־אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה'". יש לבאר ע"פ דברי רבינו הזקן ב'לקוטי תורה' לפרשת שלח, שמבאר טעות המרגלים שלא רצו לירד ממדרגם להתעסק בענייני העולם בחריש ובקציר ובקשו להשאר במדבר ולידבק שם בשכינה, ונביא קצת מלשונו (בדילוגים גדולים של דברים העוסקים בדא"ח), וז"ל (דף לו,ג ואילך): "ענין המרגלים שהיו נשיאי העדה אנשי שם כו' ומה טעם שלא רצו ליכנס לארץ ישראל כו' והמרגלים היו במדרגה גבוהה מאד ולא רצו להשפיל את עצמן למצות מעשיות כו' ורצו המרגלים שיהיו כל ההמשכות מחכמה עילאה לבחי' דבור א"י שלמעלה, ששם יש ג"כ ביהמ"ק וירושלים וכל הבחי', אבל יהושע וכלב אמרו טובה הארץ מאד מאד שע"י ארץ ישראל שלמטה דוקא בחינת מצות מעשיות דוקא יומשך בחי' אור אין סוף כו'", עכ"ד. ומעין זה ב'שפת אמת' (שלח תרמה): "..אך בה' אל תמרודו כי בודאי אמרו המרגלים אמת כי בהיותם במדבר הי' טוב להם ונראה להם שח"ו יהי' ירידה בכניסתם לארץ, אכן באמת בנ"י נבראו בעולם להעיד על הבורא ית' ולתקן כל הבריאה, וזה הי' צריך להיות המכוון לעשות שליחות ה' בעולם לא לגרמייהו וכו'".

אם כן י"ל דגם מצות נזיר ניתנה כאן לתקן את הדרך לבני ישראל שלא יפלו בעצת המרגלים, כי גלוי לפניו שיש בישראל תנועת נפש של פרישות ומכת פרושים עשויה ליגע בהם וליעשות לתקלה גדולה. ונתן להם מצות נזירות, בבחינת עד שתאכלנו באיסור ובמרד, תאכלו בהיתר ובמצוה, שמי שמבקש לדבק מחשבתו בבוראו ולפרוש יעשה כן גם בארץ ישראל ע"י מצות נזירות, ואך בה' אל תמרודו למאן לבוא לארץ ישראל.

ז. ברכת כהנים (ו, כג): דַּבֵּר אֶל־אַהֲרֹן וְאֶל־בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל גו'". יש לומר ע"פ מה שכבר הוזכר, שבמדבר לא ניכר בין דל לשוע, והכל מתפרנסים ממנת המן ושותים מי הבאר, וגם מי שהיו לו כסף וזהב כקורח הרי הם מונחים בקופסא ומוטלים בארגז ואינו טרוד בהם, ולא היו לו נכסים של בתים ושדות. אבל כאן עתידים כל אחד ואחד מישראל לקבל הון רב וליעשות נגיד ועשיר בעל נכסים רבים, ומרבה נכסים מרבה דאגה, לכן ציוה הקב"ה לכהנים לברכם שיתברכו נכסיהם וישתמרו ממחבלי הכרמים ושאר המזיקין, וישא ה' פניו אליהם לכבוש כעסו ולהאציל להם הברכה בלי מצרים.

ויה"ר שתתקיים בנו תחינת הקליר בסוף הקינה 'איכה אשפתו': "השיבנו והורנו אלה החוקים" בב"א.

gh