טעם חדש למאכלי חלב בחג השבועות

א. הרמ"א בשו"ע (או"ח סי' תצד, סעי' ג) כתב: "ונוהגין בכמה מקומות (וי"ג: בכל מקום) לאכול מאכלי חלב ביום ראשון של שבועות. ונ"ל הטעם שהוא כמו השני תבשילין שלוקחים בליל פסח, זכר לפסח וזכר לחגיגה, כן אוכלים מאכל חלב ואח"כ מאכל בשר. וצריכין להביא עמהם ב' לחם (דאסור לאכול בשר וחלב מלחם אחד Z מג"א), על השלחן שהוא במקום המזבח, ויש בזה זכרון לב' הלחם שהיו מקריבין ביום הבכורים".

ב. וב'חק יעקב' (שם, ס"ק ט) כתב בשם הכלבו (סי' נב): "גם נהגו לאכול דבש וחלב בחג השבועות, מפני התורה שנמשלה לדבש וחלב, כמו שנאמר (שיה"ש ד, יא): דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ".

ג. ביאור מפורסם, מצאתי מובא לראשונה בספר 'תולדות יצחק' (להרה"ק רבי יצחק מנעשכיז זי"ע, עמ' קעט, בשם הרה"ק רל"י מברדיטשוב): "והרב הקדוש מבארדיטשוב נבג"מ זצוקללה"ה זי"ע אמר על זה טעם בדרך פשוט, דקודם מתן תורה הותר להם בשר נחירה ואחר מתן תורה שנאסר זה ולא הספיק להם הזמן לתיקון סכין של שחיטה ולהראותו לחכם, ועשו סעודות מאכלי חלב ולזכרון זאת עושים כן עתה גם כן ע"כ, ודפח"ח". וכעי"ז ב'משנה ברורה' (שם, ס"ק יד): "ואני שמעתי בשם גדול אחד וכו'".

ד. בשו"ת 'שואלין ודורשין' (חלק י, סי' לט) מביא בשם הג"ר לוי יצחק הלפרין זצ"ל, בספרו 'מחנה לויה' (שי"ל אחר פטירתו), שכתב טעם חדש בענין זה, ונביא הדברים כפי שהביאם בשו"ת הנ"ל:

"...והוא טעם דבש. והוא עפ"י דברי הגמ' (בכורות ו,ב) שחלב צריך היה להיות אסור, או משום שהוא יוצא מן החי וכל היוצא מן האסור אסור, או משום שדם הוא ונעכר ונעשה חלב, ומייתי התם בגמ' טעם להתר החלב מדכתיב (שמות ג, ח): 'אֶל־אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ', יעויי"ש בגמ'.

"והנה לפי הטעם שחלב הוא יוצא מן החי מסתבר שהיה אסור עד שניתנה תורה, ככל אבר מן החי שנאסר לבני נֹח, ודווקא בזמן מתן תורה הותר. וממילא יש לפרש, דאדרבה בדווקא הונהג לאכול מאכלי חלב, שהם הדברים שהותרו בשעת מתן תורה, ולא מהדברים שנאסרו באכילה במ"ת". עכ"ד.

וע"ע שם שהדברים עולין יפה למ"ש ה'חק יעקב' טעם למאכלי דבש וחלב ע"ש 'דבש וחלב תחת לשונך' דנהגו ישראל מנהג זה בדבש דבורים, דאף דבש זה לר' יעקב יש לו דין יוצא מן האיסור אלא שהותר משום דדובשא רחמנא שריא (עי' בכורות ז,א), א"כ טעמא רבה איכא לאכול מאכלי דבש בשבועות, דהוא מן הדברים שהותרו באכילה בעת מתן תורה.

ובעניותן השבנו על הדברים בשו"ת שם, ומו"ה הואיל להדפיסם, ונביא דברינו שם:

ידענא ביה בהגרל"י הלפרין זצ"ל דגברא רבה הוי ולא באתי אלא להעיר כתלמיד השואל בקידה מרחוק: יש לתמוה דאם חלב היה אסור לפני מתן תורה היאך נתן אברהם אבינו חמאה וחלב לאורחים. כי מה שנתן להם חלב ובשר כבר תירצו כמה אופנים, וכגון דדוקא כתיב חמאה וחלב ברישא והדר בשר וקמא קמא הביא להם ועוד כו"כ תירוצים. ומ"מ למה שנדמו לו כערביים היה יכול לתת לפניהם בשר וחלב אם לא אכל בעצמו, אבל חלב דלסברא זו היה אסור לבני נח היאך הניח לפניהם.

ועוד, כיון דמהפסוק ארץ זבת חלב ודבש ילפינן שהותר החלב, אם כן מאותה שעה שנתבשרו בכך בעודם בארץ מצרים לפני כל המכות כבר הותרו בחלב. ודוחק לומר דרק ממתן תורה חל תוקף הלימוד מכתוב זה, דאם כן איך המקום משבח את הארץ בפני ישראל בדבר שבאותה שעה עדיין מאוס ומשוקץ להם באיסור אבר מן החי. ועוד דהאידנא מאן שרי להו לאומות העולם לאכול חלב, אם תאמר באמת אסור להם, זה לא שמענו מעולם, ומי איכא מידי דאסור לעכו"ם ולישראל שרי.

אלא הנראה דאין איסור יוצא מן החי מטעם איסור אבר מן החי, אלא איסור בפני עצמו ונתחדש במתן תורה עם כל הלכות מאכלות אסורות, אבל לבני נח לא נאסר לא לפני מתן תורה ולא לאחריו.

ומיהו הא יש לומר באופן קרוב לדברי הגרל"י הלפרין זצ"ל, דהואיל וחלב נאסר במתן תורה מטעם יוצא מן החי וחזר והותר מדילפינן מארץ זבת חלב אם כן יש סברא לאכול מאכלי חלב כי טעם חדש ניתן בו אחר שנאסר וחזר והותר.

ה. וחנני השי"ת בטעם חדש למנהג מאכלי חלב בס"ד:

נראה ע"פ מה שמצאנו בחידושי 'חתם סופר' בביאור לשון ברכת נישואין (כתובות ז,ב) כתב וז"ל: "והתיר לנו את הנשואות, נ"ל כשאמר בסיני (שמות יט, טו): 'אַל־תִּגְּשׁוּ אֶל־אִשָּׁה' נאסרו בכל הנשים בעולם, והצריך מנין אחר להתירו (ביצה ה,ב). וכשאמר (דברים ה, כז): 'שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם', התיר הנשואות ע"י חופה וקידושין שהן נקראו אהליכם, ואינך נשארו באיסורן הראשון", עכ"ל. וראיתי מפרשים דבריו שהותרו לאהליהם בתורת קידושי ביאה והיו עידי ייחוד אלו על אלו כשנכנסו לאהליהם.

ויש לעיין אם הוצרכו הנשים טבילה, דלכאורה הרי עד מתן תורה היו כבני נח ואין להם טומאת נידות, כדפסק הרמב"ם (איסו"ב ד, ד): "הגויה אין חייבין עליה משום נדה ולא משום זבה ולא משום יולדת, וחכמים גזרו כו'", אם כן הראיות דם שקודם מתן תורה לא נטמאו בהן ולמה יצטרכו לטבול עתה. ואם נימא דמשום שנאסרו וחזרו והותרו צריכין לחוש משום דם חימוד, אם כן היו צריכות גם ספירת ז' נקיים ואיך שבו לאהליהן, אלא אהא י"ל דכיון דנצטוו 'שובו לכם לאהליכם' הובטחו שיהא מעיינן חתום עד שיבא האורח בזמנו. וא"כ למה יצטרכו טבילה.

אבל נראה ע"פ מה שכתב הרמב"ן עה"פ (בראשית לא, לה): על יחר בעיני אדוני גו', שבימי קדם היו הנידות מרוחקות מאד ועל כן שמם מעולם נידות לריחוקן על שם שהיו יושבות בדד באוהל כו'. א"כ י"ל דמעולם מימי אבותינו נהגו דיני נדה וטבילה בישראל, כמ"ש רש"י עה"פ ויהי בבוקר והנה היא לאה (שם כט, כה), שיעקב מסר לרחל סימנים, ובפירוש הריב"א שם: "פרש"י לפי שמסר יעקב לרחל סימנים, אמ' בפר' יש נוחלין (ולפנינו לא מצאתי) שהסימן נדה חלה הדלקת הנר". דאין לומר שלא נהגו בטבילה, אלא בפרישה כל זמן שהיתה שופעת, שאם כן מה סימן מסר לה, שהרי גם לבן אחיה וכל הגוים נהגו ריחוק זה, אלא הסימן הם דיני טהרה של ז' נקיים וטבילה. מעתה י"ל דהנשים לפני מתן תורה טבלו לנידותם כל אחת בזמנה והיו טהורות מדין הקבלה והמנהג הטוב שנהגו מימי אבותיהם, אבל מיד אחר מתן תורה נהגו חומרא לכאן ולכאן, שנהגו טומאה בדם נידות שראו לפני כן שהרי קבלוה עליהם כמטמאה, אבל לא סמכו על הטבילה שטבלו שרצו לטבול טבילה מעלייתא כמצוות ועושות, ועל כן טבלו כל הנשים לפני ששבו לאהליהן.

ואין להקשות הא בלאו הכי כבר טבלו לגירותן לפני מתן תורה, כמ"ש הרמב"ם (איסו"ב יג, ג): "וטבילה היתה במדבר קודם מתן תורה שנאמר (שמות יט, י) וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם", וטבילה לגירות עולה גם לנידות (יבמות מה,ב). נראה דהואיל ועמדו במצוות 'אל תגשו' שנאסרו בכל הנשים בעולם והוצרך מנין אחר להתירו, וטבילה צריכה כוונה עכ"פ לכתחילה, אי אפשי שהטבילה תהא בכוונה לטהרת אישות שהרי אסורין וצריכין מנין להתירן, ועל כן נצרכה טבילה אחרת. ועוד דסוף סוף לפני מתן תורה הוי וכאמור לא הוו מצוות ועושות.

מעתה י"ל ע"פ מש"כ מהרי"ל (הלכות נישואין אות יא) שאין מאכילין את הכלה בשר שמא יחצוץ בין השיניים ולא תעלה לה טבילה אלא מאכילין אותה מאכלי חלב, ובשו"ע (יו"ד קצח, כד) הביא יש נוהגים מנהג זה גם בכל אשה הטובלת ולא רק הכלה. ומאחר שאכלו הנשים מאכלי חלב הוצרכו גם בעליהם לאכול מאכלי החלב, דאין אוכלין בשר וחלב על שולחן אחד כאחד, להכי אכלו כולם מאכלי חלב ביום מתן תורה, כנלענ"ד.

gh