וְהֵבֵאתִ֨י עֲלֵיכֶ֜ם חֶ֗רֶב נֹקֶ֙מֶת֙ נְקַם־בְּרִ֔ית וְנֶאֱסַפְתֶּ֖ם אֶל־ עָרֵיכֶ֑ם וְשִׁלַּ֤חְתִּי דֶ֙בֶר֙ בְּת֣וֹכְכֶ֔ם וְנִתַּתֶּ֖ם בְּיַד־אוֹיֵֽב: (בחקותי כו, כה)

מה דחק רש"י לפרש הפסוק בירושלים דוקא

ופירש"י: "ונאספתם, מן החוץ אל תוך הערים מפני המצור. ושלחתי דבר בתוככם, ועל ידי הדבר ונתתם ביד האויבים הצרים עליכם, לפי שאין מלינים את המת בירושלים, וכשהם מוציאים את המת לקברו, נתנים ביד אויב". וביאר הרא"ם: "דאם לא כן מה ענין הדבר אצל ונתתם ביד אויב". ומה שאמר לפי שאין מלינים את המת בירושלים כלומר ואפילו לכבודו, משא"כ בשאר מקום אף דהלנת המת בלאו (סנהדרין מו,ב מימרא דר"י משום רשב"י) מותר להלינו לכבודו (וכ"כ בשטמ"ק לסנהדרין שם). וגם י"ל דעיקר הכוונה שאין מלינין את המת ר"ל אין קוברין בה מתין כדאמר בתוספתא נגעים (ו, ב), ודנקט אין מלינין נראה משום דמשמע מלשון זה דכל כמה דאפשר לאקדומי להוציאו מן העיר עדיפא.

וב'שפתי חכמים' הקשה, הללו שהיו רשעים שעברו על עבירות חמורות מה ראו לדקדק בדין זה של קדושת ירושלים, וז"ל: "ואע"פ שעשו כל רעות, לא היו מלינים את המת לפי שהארץ אינה יכולה לסבול שמסריח מיד אם מלינין אותו". ואם ניתנה רשות נ"ל דלא מטעם זה איירינן הכא, אלא דבעת שקיום בית מקדשנו מוטל על הכף, ברי לן שכל השרידים אשר ה' קורא וכל אשר עדין יראת שמים בליבו כולם יהיו נאספים להיות עם הציבור בצרתו, ולסייע בכל מה שבידם, בין בדורון בין בתפלה בין במלחמה (והיכא דקים להו לרבנן דלא איסתעיא מילתא לנצח – גיטין נו,א ורש"י ד"ה לא, אזי באה שתדלנות תחת מלחמה). והם היו המוציאים והמביאים בכל דבר של מצוה, כגון קבורת מתים. ואע"פ שהם הכשרים והחסידים שבדור, נידונים עמהם כי נתפסים בעוון הדור, ואינם חוששים לכך.

אך לכאורה יש לפרנס הכתוב בדרך הפשט בלא שנעמידו דמיירי בירושלים בלבד, דהא דרך מצור על עיר להביא בסופו לנפילתה, וכעין שאומר הכתוב (דברים כ, כ): "וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל־הָעִיר אשר הוא עשה עמך מלחמה עַד רִדְתָּהּ", ואולם אם נופל דבר בעיר, הדבר ממהר את הנפילה, ועל דא קאמר קרא 'ושלחתי דבר בתוככם', ועי"ז ממילא חיש מהרה 'ונתתם ביד אויב'. וא"כ מה דחק את רש"י להעמיד הכתוב בירושלים.

ונראה דבאמת רש"י לא בא לדחות את הפירוש הפשוט שהכתוב מדבר בכל ערי ישראל, אלא לפי שמצינו שלקתה ירושלים בכפלים, ודוגמא ממה שנאמר בהמשך בתוכחה זו (להלן לא): "וְנָתַתִּי אֶת־עָרֵיכֶם חָרְבָּה וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת־מִקְדְּשֵׁיכֶם גו'", דמכה זו היא בירושלים ואינה בשאר הערים, א"כ יש לומר דרך דרש דהכתוב רמז גם כאן למכה מיוחדת שישנה בירושלים ואינה בשאר מקומות.

ומ"מ יש לשאול והא פיקוח נפש דוחה כל התורה כולה, ואיך מפני הדין שאין מלינין את המת בירושלים דוחין סכנת נפשות של הוצאת המת מחוץ לחומה.

ונראה דאילו היה הדבר ברור שבעת היציאה מחומת ירושלים יתפסו בידי האוייבים, אזי ודאי היו אוסרים על היוצאים לצאת, אלא שהיא סכנה מצויה ואינה ודאית (וכן מצינו בריב"ז שהוציאוהו תלמידיו ר' אליעזר ור' יהושע בחורבן שני, ואיתא באיכ"ר (א, לא): "מן דנפקין מן פילי, טענוניה ויהבוניה בחד בית עולם וחזרו למדינה, נפק ריב"ז לטייל בחיילותיו של אספסיאנוס", הרי שהיה בידם לצאת ולבוא בשלום), כי היו יוצאים בלילה (אם מת בלילה, ואם מת ביום אפשר היה להוציאו דרך פשפש והיו משמרים אותו מחוץ לחומה סמוך לפשפש עד חשכה, ומשמרים אותו כשעומדין לפניו נגד הרוח, דלא ליתי זיקא דמיתא עלייהו) ומתחבאים בכל מה שבידם. ומאידך גם השהיית המת בעיר בעת הדבר היא עצמה סכנת נפשות, ולא דוקא השהייה של לינה, אלא כל שעה ושעה שהמת מתעכב בעיר סכנה היא, כי הבל המת נושא את כוח הנגף ומעפש את האויר והרוח מפשטת את הנגף. ואפילו אין ריח של סרחון, כדמצינו כעין זה (כתובות עז,ב): "מכריז ר' יוחנן הזהרו מזבובי של בעלי ראתן כו' ר' זירא לא הוה יתיב בזיקיה כו'". אלא דקים להו לרבנן שב' סכנות אלו, סכנת התפיסה בעת היציאה וסכנת התפשטות הנגף קרובין להיות שקולין זו כנגד זו. ולכן יצא הדין דבשאר ערי ישראל אין לנו להסתכן בהוצאת המת, דאין סכנת התפיסה פחותה מפני סכנת הנגיפה, ועל כן שב ואל תצא עדיף. אבל בירושלים שישנו דין מיוחד שאין מלינין בה את המת, דיו בדין זה להכריע את הכף. ומה גם שקבורת המתים בירושלים עשויה להפיל לב יושבי העיר כמורה על ירידת העיר מקדושה ומבשרת את נפילתה, וח"ו יתייאשו מן הרחמים.

gh