וַיְדַבֵּ֤ר ה֙' אֶל־מֹשֶׁ֔ה בְּהַ֥ר סִינַ֖י לֵאמֹֽר: דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּ֤י תָבֹ֙אוּ֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י נֹתֵ֣ן לָכֶ֑ם וְשָׁבְתָ֣ה הָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַהֽ': (בהר כה, א־ב)

שמיטת קרקעות נאמרה רק בהר סיני (פר' בהר), ואילו שמיטת כספים נאמרה רק במשנה תורה (פר' ראה) – הצעה בטעם הדבר

פירש"י: "בהר סיני, מה ענין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצות נאמרו מסיני, אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני, כך שנויה בתורת כהנים. ונראה לי שכך פירושה לפי שלא מצינו שמיטת קרקעות שנשנית בערבות מואב במשנה תורה, למדנו שכללותיה ופרטותיה כולן נאמרו מסיני, ובא הכתוב ולמד כאן על כל דבור שנדבר למשה שמסיני היו כולם כללותיהן ודקדוקיהן, וחזרו ונשנו בערבות מואב", עכ"ל רש"י.

נמצא דבין שמיטת קרקע ובין שמיטת כספים וכן כל המצוות נאמרו כללותיהן ופרטותיהן מסיני, אלא שנתפרשו בתורה הכתובה והמסורה לפי סדר מסויים. ושמיטת קרקע נתפרשו כללותיה ופרטותיה כאן בפ' בהר ולא נשנית במשנה תורה, ואילו שמיטת כספים נתפרשה במשנה תורה בפר' ראה (דברים טו, א־ג), ואינה נזכרת בפרשיות שבהר סיני.

וראוי למצוא טעם בכל מצוה ומצוה למה נתפרשו כללותיה ופרטותיה במקומה המסויים. ובענין שמיטה, לכאורה איפכא הוי חזי למיכתב, דקרקע שייכא טפי בערבות מואב שהיו בפתחה של ארץ ישראל ובאין לירש את אדמתה, ואילו שמיטת כספים, אפילו אי אינה נוהגת אלא בזמן ששמיטת קרקע נוהגת, מ"מ המצוה כרוכה עם המצוה של (דברים טו, ח): "אִם־כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת־עַמִּי אֶת־הֶעָנִי עִמָּךְ" לתת לעני המצטרך הלוואה, וענין זה שייך גם במדבר, ומיגו שמצוה על ההלוואה יצוה גם על השמיטה דידה אף כי לא תנהג עד שיבואו לארץ.

וי"ל דמצוות שמיטת הארץ רצתה התורה לפרסם בהר סיני דוקא, דהיינו לפני שנסעו מהר ה' ופנו לארץ ישראלא), כי המסעות שנסעו מיציאת מצרים ועד להר סיני לא נחשבם מסעות לארץ ישראל אלא להר סיני, כדכתיב (שמות יג, יח): "וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת־הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר" גו'ב). ובאה מצות שמיטת קרקע לפני מסעותם לארץ ישראל, מן הטעם דהא בעוון שמיטה באה הגלות, כמפורש בקרא (ויקרא כו, לד): "אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת־שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הָשַּׁמָּה" וגו'. ונצטוו בשמיטה קודם לצאתם כאזהרה והודעה שעל מנת כן הם הולכים לארץ ישראל לשמור בה את השמיטה ואם לאו ח"ו אין תכלית להליכתם, ולכן מדגיש הכתוב במצוה זו שניתנה "בהר סיני".

ואולם מצוות שמיטת כספים ראויה יותר לבוא בערבות מואב אחר כל מסעותם וסמוך לביאת הארץ, והטעם (וכיו"ב פירשנו בספר במדבר בפר' נשא), דהנה במ' שנים שהיו ישראל במדבר לא ניכר כל כך ההבדל בין דל לשוע, דהא כולם אוכלים את המן ושותין מן הבאר ואין עוסקין בדרך ארץ בחרישה וזריעה אלא יושבי אוהל. ואמנם עשירים גדולים היו, שהרי הובטחו (בראשית טו, יד): "וְאַחֲרֵי־כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל", ומיהו לא כולם היו באותה הבטחה, שהרי יצאו עמהם עם גדול של ערב רב (ובמכילתא בא פר' יד פלוגתא דתנאי כמה היו, ודעת הממעיט ק"כ רבוא היו, ולא ברור לי אם הוא דרך פשט או שהוא דרך הפלגה או שהכונה גם על יוצאי חלציהם שכולם היו נשמות שנשבו בקליפת מצרים ונגאלו ע"י יציאת הערב רב. ומ"מ היו עם רב), ומסתבר שלא היו בהבטחה של ואחרי כן יצאו ברכוש גדול שכן לא היו בגזירה של ועבדום ועינו אותם ד' מאות שנה, והיו עניים. ואף כי מסתבר שבביזת הים שלחו ידם כשאר ישראל אבל בערך לששים ריבוא ישראל שהיו בהבטחה היו עניים, וגם הממון של ביזת הים מסתמא נתמעט בישיבתם מ' שנה במדבר שלקחו בו מזון וכלים מתגרי אומות העולםג).

ועוד שהרי כל אחד מששים ריבוא ישראל כשנכנס לארץ נעשה בבת אחת עשיר גדול, שהרי "לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ" (במדבר כו, נו), כלומר רק לאותם ששים ריבוא המיוחסים שנתפקדו בערבות מואב, ולאפוקי הערב רב, והארץ ארץ חמדה טובה ורחבה עמוסה ב"עָרִים גְּדֹלֹת וְטֹבֹת אֲשֶׁר לֹא־בָנִיתָ וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל־טוּב אֲשֶׁר לֹא־מִלֵּאתָ גו' כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא־נָטָעְתָּ" (דברים ו, י־יא), ואין לך כל שבט ושבט מישראל שאין לו בהר ובשפלה ובנגב ובעמק כו' (ב"ק פא,ב), ובהיותם עתירי ממון גם אילו היו נקלעים לשעת הדחק או צריכים הון רב לצורך פרקמטיא אזי מצאה ידם למכור מנחלתם עד שנת היובל ולעשות כל חפצם. מה שאין כן אותו עם רב של ערב רב, שאמנם אנו רגילים לשמוע גנותם, אך סוף סוף הרי קיבלם משה וגיירם, ונצטוינו עליהם במצוות "וַאֲהַבְתֶּם אֶת־הַגֵּר" (דברים י, יט) ומצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח) וכמה מצות ואזהרות, ובודאי גם עליהם נאמר הפסוק (דברים ד, ד) "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בה"א חיים כולכם היום"ד). אם כן בעת ההיא בהיות ישראל בערבות מואב על שערי ארץ ישראל, כשבבת אחת נעשים המיוחסים עשירים גדולים ואילו הגרים שהם עניים ממילא, גם פסקה מנתם היומית של עומר לגולגולת וצריכים להשכיר עצמם כאריסים לבעלי הקרקעות כדי להביא פת לפיהם, ביותר היא השעה הראויה להזהיר על שמיטת כספים, וגם התורה כרכה מצות הלוואה לעני עם ענין השמיטה, כדכתיב (דברים טו, ט): "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת־הַשֶּׁבַע גו' וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ" גו'ה). כנלענ"ד.

gh