בַּסֻּכֹּ֥ת תֵּשְׁב֖וּ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים כָּל־הָֽאֶזְרָח֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל יֵשְׁב֖וּ בַּסֻּכֹּֽת: (אמור כג, מב)

דברי דרוש להמליץ על מנהג חסידי ופרישי שלא לעזוב את הסוכה בעת הגשמים

דרשינן בגמרא (סוכה כח,א): "תֵּשְׁבוּ כעין תדורו", מכאן למדו לדין המיוחד בסוכה שאינו בשאר מצוות (שם כה,ב): "מצטער פטור מן הסוכה", דאין זו דרך דירה כשהסוכה מצערתו. ושנינו (סוכה ב, ט): "ירדו גשמים מאימתי מותר לפנות משתסרח המקפה, משלו משל למה הדבר דומה לעבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו". והרמ"א בשו"ע פסק (תרלט, ז): "וכל הפטור מן הסוכה ואינו יוצא משם, אינו מקבל עליו שכר ואינו אלא הדיוטות".

ואולם מנהג הרבה צדיקים היה שלא לצאת מן הסוכה אפילו בעת הגשם, וב'מנחת אלעזר' (ח"ד סי' לא): "מנהג אבותינו ורבותינו הק' דור אחר דור מתלמידי הבעש"ט הק' לישב בסוכה בז' ימי החג גם אם ירדו גשמים", ומבאר שם דמאחר דשפך לו קיתון, היינו הרב על העבד, "אז אם עם כל זה אינו יוצא מהסוכה למדת חסידות יחשב ואדרבא מרוב שמחת מצוה אינו מרגיש בגשמים ואינו מצטער ומחויב לישב בה שגם בבית אם היתה לו שמחה כזו לא היה הולך למקום אחר" וע"ע מש"ש. וב'מקור חיים' (צאנז עמ' 110) מביא שהרה"ק מצאנז בעודו בילדותו פ"א היה ישן במיטה והתחיל לירד גשם עד שהיו המים מלאים כל סביביו ונשא קולו בקומו ואמר הדיוט אהיה ולא אעזוב אהבת השי"ת. וכיו"ב נהגו הרבה צדיקים.

וסיפור מפורסם (ר' 'שפע קודש' צאנז, עמ' עט) שפעם אחת התאכסן הגרי"ז מבריסק אצל חסיד צאנז ובעת התפילה ראה בעל האכסניא שהגרי"ז מסתכל במראה בשעת הנחת תפילין, והראה לו בעל האכסניא את תשובת הדברי חיים שמתרעם שלא להסתכל במראה בשעת הנחת תפילין. וענה לו: הנה חסיד אתה ולכן אסביר לך כלשון החסידים. והוא על פי מה המסופר שפעם ירדו גשמים עזים בחג הסוכות ובעל הדברי חיים נשאר לישב בסוכה, וכששאלו אותו הלא הרמ"א פסק שהנשאר בסוכה נקרא הדיוט, וענה הדברי חיים אהיה הדיוט והעיקר שאשאר בסוכה, כמו כן אומר אני לך אהיה בור כדברי הדברי חיים והעיקר שאניח תפילין כהלכה.

ויש להבין, הרי כלל ידוע הוא (קידושין מ,א): "אפילו חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה", ומדוע כאן בסוכה כשירדו גשמים ונאנס לצאת ממנה נחשב כמי ששפך לו רבו קיתון על פניו, היאך מתיישבים שני הדברים דנחשב כמי ששפך לו רבו קיתון ועדיין מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה ונוטל שכר. (ראה בזה שו"ת בנין ציון ב, כה, והגרי"ש אלישיב זצ"ל ב'הערות קידושין' עמ' קצא, ועי' שו"ת 'שואלין ודורשין' למו"ה אליהו שלזינגר שליט"א, חלק יא, סי' מג).

ויש לפתוח במה שהובא לעיל מהרה"ק ה'מנחת אלעזר' זצ"ל, דאם העבד מקבל באהבה הביוש שעושה לו רבו אינו נחשב מצטער ומקבל שכר על ישיבתו. ואחר שכבר פתחו גדולים לדבר בענין זה 'בלשון חסידים', נמשיך לטוות בנימא ונעימה זו, ונראה להביא רמז מלשון המשנה דמשל העבד אינו כמי שהמלך דוחה את העבד בשתי ידיים, אלא שהראה לו פנים זעופות לפי שעה אבל לא העבירו ממשרתו ומשמרתו.

והרמז הוא בדיוק לשון המשנה 'שפך לו קיתון על פניו', והרי העבד בא למזוג כוס, והיה ראוי שיאמר ששפך לו הכוס על פניו ולא את הקיתון. אלא יש לומר דבאמת הכוס שביקש למזוג לרבו נתרצה בכוונתו הטובה ונחשב כאילו רבו שתה את הכוס (כשאר מי שבקש לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה), אלא שאת המשקה שנשתייר בקיתון שפך לו על פניו. והמשל בזה כי כל אוכלי שולחן המלך נחשבים כאוכלים משיוריו ומנהג המלך לתת לכל העוסקים בסעודה מנת, ואילו לא שפכו על פניו, היה המשקה הנשאר בקיתון חלקו של העבד והוא מכלל מנתו משולחן המלך. והנה אף שנתן המלך עין רעה במנתו ושפכה על פניו, עדיין מקבל שכרו מאוצר המלכות בסוף היום או החודש כשאר עבדי המלך, ולא הפסיד שכרו כעבד המלך ובכלל זה גם שכר אותו כוס שביקש למזוג לרבו ולא עלתה בידו.

ועוד נראה לבאר למה אם נשאר בסוכה נחשב לו למצוה, אע"פ שהוא מצטער, ולכאורה חסר כאן החפצא של המצוה שהיא סוכה שיש בה כעין תדורו (וג"ז נכנס בפתח שפתח לנו ה'מנחת אלעזר' דלעיל).

דהנה מצינו שהכתוב הקיש גשמים שאינם רצויים לאשה קשה, דכתיב (משלי כז, טו): "דֶּלֶף טוֹרֵד בְּיוֹם סַגְרִיר וְאֵשֶׁת מִדְיָנִים נִשְׁתָּוָה", אם כן יש ללמוד מאחת לחברתה. וגבי אשה קשה מצינו מעשה מופלא ברב יהודה בגמ' יבמות (סג, ב): "מקרי ליה רב יהודה לרב יצחק בריה (קהלת ז, כו): 'וּמוֹצֵא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת־הָאִשָּׁה', א"ל: כגון מאן – כגון אמך". ומקשינן: "והא מתני ליה רב יהודה לרב יצחק בריה: אין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו ראשונה, שנאמר (משלי ה, יח): 'יְהִי־מְקוֹרְךָ בָרוּךְ וּשְׂמַח מֵאֵשֶׁת נְעוּרֶךָ', וא"ל: כגון מאן – כגון אמך", ומתרצינן: "מתקיף תקיפא, ועבורי מיעברא במלה", ופירש"י: "עבורי מיעברא במלה – נוחה לֵרָצוֹת ומעברת על מדותיה". הרי לנו שאפשר שתהא אשה בבחינת מרורים ועם כל זה בעלה מתהלל ומתברך בה ושמח בחלקו, כי נוחה להתפייס ומתרצים זה לזה. אם כן יש לומר גם בנמשל לסוכה גשומה, שאמנם היושב בה בעודו מצטער נקרא הדיוט, אבל אם יושב בה כי ברוב אהבתו את יוצרו ערבים עליו מי הקיתון כנשיקות פה, ומרבה קילוסין ופיוסין לפני המלך, ומיד נענה, כי מִי־גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר־לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים גו' בְּכָל־קָרְאֵנוּ אֵלָיו וגו' (דברים ד, ז), עד שחוזר לחיבתו הראשונה, ואזי אין כאן מצטער כלל ומצוה מעליא עביד.

gh