אמור - נהורא

אמור

וְלֹ֤א תְחַלְּלוּ֙ אֶת־שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֔י וְנִ֨קְדַּשְׁתִּ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֲנִ֥י ה֖' מְקַדִּשְׁכֶֽם: (אמור כב, לב)

א. תעלומת העדר הזכרת 'אופנים וחיות' בנוסח הקדושה — השערת הגר"צ פרומר זצ"ל הי"ד ותשובה עליה, והשערה אחרת.

ב. בנוסחאות הפיוט 'ידיד נפש' לר' אלעזר אזכרי

וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל גו', זו מצות עשה של קידוש השם ('ספר החינוך' מצוה רצו). גם הקדושה הנאמרת בתפילת עמידה בשחרית ובמנחה ובמוספי שבת ויו"ט נתחברה בפסוק זו, וזה לשון הגמ' (ברכות כא, ב ובכ"מ): "א"ר אדא בר אהבה מנין שאין היחיד אומר קדושה, שנאמר 'ונקדשתי בתוך בני ישראל' כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה כו'". אך ראה ר"ן ברכות (פרק ז סימן כ, ובכ"מ), דקדושה וברכו הוי מילתא דרבנן כי לא מצינו לו עיקר מן התורה. ואולם ב'בן איש חי' (תרומה ג) כתב: "קודם הקדושה של נקדישך יכוין האדם לקיים מ"ע זו שנצטווינו בפסוק ונקדשתי בתוך בני ישראל וכו'", וממשיך לבאר הכוונות ע"פ זוהר והאריז"ל. וצ"ל דאמנם עיקר המצוה הוא למסור עצמו על קדושת שמו ית' בעת הנסיון, וע"ז מברך אקב"ו לקדש שמו ברבים (של"ה שער האותיות אות א), אך מדרבנן תקנו לומר קדושה, ומקיים בזה מצות ונקדשתי מדרבנן, כמו שהמקיים איסורי שבות מדרבנן בשבת מקיים מצות שמירת שבת (ועי' ריטב"א ר"ה לב,ב ד"ה וברם).

נוסח הקדושה מיוסד על נבואת ישעיה (ו, ב־ג): "שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ שש כנפים שש כנפים לאחד בשתים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו ובשתים יעופף. וְקָרָא זֶה אֶל־זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ וגו', ועל נבואת יחזקאל (א, יב־יג): "וּבְהִנָּשֵׂא הַחַיּוֹת מֵעַל הָאָרֶץ יִנָּשְׂאוּ הָאוֹפַנִּים ... וּבְהִנָּשְׂאָם מֵעַל הָאָרֶץ יִנָּשְׂאוּ הָאוֹפַנִּים לְעֻמָּתָם כִּי רוּחַ הַחַיָּה בָּאוֹפַנִּים", וכן על הכתוב להלן ביחזקאל (ג, יב־יג): "וַתִּשָּׂאֵנִי רוּחַ וָאֶשְׁמַע אַחֲרַי קוֹל רַעַשׁ גדול ברוך כבוד ה' ממקומו. וקול כנפי החיות משיקות אשה אל אחותה וְקוֹל הָאוֹפַנִּים לְעֻמָּתָם וְקוֹל רַעַשׁ גָּדוֹל".

רבותינו ז"ל מסדרי הקדושה חיברו ב' הנבואות, ולימדונו בנוסחם שנבואת ישעיה ויחזקאל הם מחזה אחד של מעשה המרכבה דלמעלה, כי ההתנשאות ברעש גדול של האופנים והחיות שראה יחזקאל, היא מוסבת כלפי קריאת קק"ק של השרפים שראה ישעיה, וכדברי הגמ' (חגיגה יג,ב): "אמר רבא כל שראה יחזקאל ראה ישעיה כו'". ומתוך יחוד חזון ישעיהו עם מראות אלקים של יחזקאל באו אלינו נוסחי הקדושה אשר בתפילת העמידה.

בשו"ת 'ארץ צבי' (ליקוטים, תפילה, בסופו, לרבי צבי פרומר זצ"ל הי"ד, ר"י חכמי לובלין) העלה דיוק מפליא ומתמיה בנוסח קדושה של שבת, ונביא לשונו:

"יש להעיר, שבקדושה שאומרים בחזרת הש"ץ (בשב"ק) משנים ממה שאומרים אחרי ברכת יוצר אור לפני השמונה עשרה, כי לפני השמו"ע אומרים 'והאופנים וחיות הקודש ברעש גדול משמיעים קול' וכו', ובחזרת הש"ץ בקדושה אומרים 'אדיר וחזק משמיעים קול', ולא אומרים מי הם המשמיעים את הקול".

ומתרץ הרצ"פ הי"ד: "ונראה לומר, כי זו שגיאה, וזה נובע מכיון שלפני מאות בשנים שעוד לא הופיעו דפוסים, כל הספרים וסדורים לתפלה היו בכתב יד, ובכתב יד היו הרבה מילים כתובות בראשי תיבות, וגם הקדושה היתה כתובה בכת"י, וכנראה הי' כתוב: 'אז בקול רעש גדול או"ח משמיעים קול' והכוונה באותיות או"ח היתה – אופנים וחיות, אבל אחד המדפיסים שגג, והדפיס מזה את המלים 'אדיר וחזק'".

ומסיים: "ולולי דמסתפינא מזה שכבר אומרים ככה בקדושה מאות בשנים, הייתי מתקן להגיד 'אז בקול רעש גדול אופנים וחיות משמיעים קול', כמו שאומרים בסדר קדושה שלפני שמונה עשרה וכנ"ל". עכ"ד.

א. והנה, אמנם העדר הלשון 'אופנים וחיות' בנוסח הקדושה האמור הוא כעין תעלומה המעלה תהיה ואומרת דרשני, מ"מ תליית פתרונה בכתיבת התיבות בראשי תיבות ושגגת מדפיס נכרי לפענח התיבות, היא בלתי מסתברת בעליל. כי סברא כזו יכולה לעלות אילו עסקינן בספר מדרש שאינו מצוי ביד הכל ואין רגילין בו תדיר ואין העם בקיאים בנוסחאותיו. אך סידור תפילה שמצוי יותר משאר כל ספרים וכל העם בקיאים בו על פה, וכל שכן סדר קדושה שאפילו עמי הארץ גמורים שאין יודעין להתפלל אף הם אומרין אותו בחזרת הש"ץ ובקיאין בו, לא יעלה על הלב כדבר הזה, כי מי קבע חוק לכל הסופרים לכתוב מאות בשנים את התיבות 'אופנים וחיות' בראשי תיבות כדי שבסוף מאות השנים הללו יבוא איזה מדפיס ויטעה בזה, ואיך יוכל אדם מישראל לטעות בדבר שכל ישראל חוזרים אותו במילולו מידי שבת בשבתו, ואפילו יהא המדפיס גוי, איך טעות גוי יכולה לשרש שגרת לשונם וליבם של כל ישראל מזה אלפים שנה, ואיך יתכן ששיבוש נלעג, תחת להפוך לחוכא ואטלולא, יהפוך כדבר האורים לכל המדפיסים בכל המדינות, לנטוש כל כתבי היד והדפוסים שלהם ולאמץ את טעות הגוי הנבער. לכן סברא זו כמילולה וכפשטה לא תיתכן ולא תתכונן.

ב. הגע עצמך: הלא נוסף על הקדושה הנאמרת ביוצר של שבת יש לנו כמה נוסחאות נוספות, זו הנאמרת ביוצר של חול, וזו הנאמרת במוסף של שבת, שאף הן מיוסדות על אותן נבואות של ישעיה ויחזקאל, ותא חזי מה עלה בהן בענין הזכרת האופנים והחיות. והנה בקדושה של חול אמרינן: "נקדישך ונעריצך כו' וקרא זה אל זה ואמר קק"ק ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו. לעומתם משבחים ואומרים, ברוך כבוד ה' ממקומו כו'". הרואה יראה שאף כאן דומה כי לפני 'לעומתם משבחים ואומרים' נשמטו התיבות 'אופנים וחיות', דאי קאי על השרפים דלעיל מיניה הא כבר אמר דקוראים זה אל זה, ועכ"פ מצד תיקון הלשון היה ראוי שיאמר: "זה לעומת זה משבחים ואומרים כו'", אבל כמו שהוא לפנינו נראה הדיבור קטוע.

וכיוצא בזה בקדושה של מוסף לשבת: "כתר יתנו לך כו' כדבר האמור על יד נביאך וקרא זה אל זה ואמר קק"ק כו' משרתיו שואלים זה לזה איה מקום כבודו להעריצו, לעומתם משבחים ואומרים, ברוך כבוד ה' ממקומו". אף כאן קל להתפתות לנוסח אחר כגון: "שרפים שואלים זה לזה איה מקום כבודו להעריצו, אופנים וחיות לעומתם משבחים ואומרים ברוך כו'". ומכל מקום ברור שלא הוזכרו כאן לא השרפים ולא האופנים ולא החיות. ואם כן, היעלה על הדעת כי המדפיס הנכרי בבית הדפוס של דניאל בומבירגו הוא אביהן של כל אלה – אתמהה.

ג. על כרחנו צריך לומר כי משום סיבה שהיא, מייסדי התפילה עצמם העלימו את הזכרת האופנים והחיות מן הנוסח (אף כי אולי רמזו עליו בראשי התיבות אדיר וחזקא)), ואם תמצא לומר כי מעיקרא הכלל הכלילוהו, על כרחך שגדולי החכמים באחד הדורות שאחריהם, ובזמן קדום מאוד עוד בהיות ישראל על אדמתם, גזרו על שינוי הנוסח מפני צורך גדול וטעם הנעלם לנו.

וכאמור טעם ההעלמה והכיסוי שלא להזכיר אופנים וחיות לא נתפרש. ואין לנו אלא לשער, וכל כמה שלא מצאנו טעם עדיף, אולי יש לומר כך:

כנזכר לעיל נוסח הקדושה שגור גם בפי עמי הארץ שאין יודעין להתפלל וסומכין על חזרת הש"ץ, וכן קדושה דסידרא של ואתה קדוש דיש אומרים שתקנוהו בשעת הגזירה שלא היו יכולין לומר קדושה בשמו"ע, אומרים אותו בתרגומו כדי שיבינוהו עמי הארץ (עי' רש"י במס' סוטה מט,א, ד"ה אקדושה דסידרא, ורמב"ם הל' תפילה ט, ה).

ויתכן לומר כי בעת שפקרו המינים ורבו המסיתים את העם לשוב מאחרי ה', ובתחילת ימיהם היו מעורבין בישראל ומתיהדים לבוא לבתי כנסיות של ישראל, למשוך אחריהם בדרשות של דופי ולזנב את הנחשלים, ואפשר כי לפי שמעיקרי תעייתם היא חילוק רשויות, לכך ביקשו חכמים להעלים ולכסות הזכרת אופנים וחיות, ואע"פ שלא חששו להזכיר שרפים, לפי שהשרפים יש במשמע מלאך שלוח לשרוף (עי' רש"י ישעיה ו, ד), אבל אופנים שנראין לעין כסובבין בלא מסבב (המסבב הראשון אינו נראה) וכן חיות שיש בהן פרצוף פנים, דמות שמשים המשמשים לפניו במרום איכא למיחש (ע"ד אלישע בן אבויה דחזי למטטרון דאיתיהיב ליה רשותא למיכתב זכוותיהון דישראל ונפיק חורבא, במס' חגיגה, טו,א), להכי העלימוהו מן הנוסח הנאמר אף על ידי בורים גמורים, שלא לתיתם טרף לשיניהם של המסיתיםב), אבל בנוסח ברכות קריאת שמע שהם נאמרין על ידי תלמידים ועל ידי מי שעכ"פ ספוג קצת ריח תורה לא חששוג), כך לעניו"ד.

ובעמדינו בענין נוסחאות הסידור, אידכר לן נושא אחר, שלא באותו ענין אבל יש בו קצת דמיון למדובר לעיל, והוא נוסחת הפיוט 'ידיד נפש' (לר' אלעזר אזכרי מצפת, בן דורם של האר"י והב"י), הנאמר ברוב קהילות לפני מנחה לערב שבת.

ראיתי בכמה מכתבי עתים וספרים, שעטו כמוצאי שלל על נוסחת הפיוט כפי שנדפסה בסידורים, אשר לדבריהם נפלו בו שיבושים שצריכים תיקון, ואלו עיקריהם:

א) 'והיתה לה שמחת עולם', צריך להיות: 'והיתה לך שפחת עולם'. דבר המסתבר מאוד לכאורה לפי לשון ראש הבית, האומר: נפשי חולת אהבתך, אנא אל נא רפא נא לה, בהראות לה נועם זיווך, אז תתחזק ותתרפא, ומסיים: והיתה לך שפחת עולם.

ב) 'אלה חמדה לבי וחוסה נא ואל תתעלם', צ"ל: 'א-לי חמדת לבי, חוסה נא ואל תתעלם'.

ג) 'מהר אֱהֹב כי בא מועד', צ"ל: 'מהר אָהוּב'.

השינויים הנ"ל אמנם מסתברים מצד תיקון הלשון וסגנון הפיוט (וכן הם בנוסח כפי הנדפס ב'ספר חרדים' שנדפס, וכן מצאו בגוף כת"י המשורר שנמצא בבית עקד בניו יורק), אך המתבונן יכיר כי אי אפשר לתלות שינויים אלו בטעות מעתיקים ושיבושי מדפיסים גרידא, והדבר גלוי לכל מתבונן כי קו ישר חד וברור מבריח כבריח תיכון בין שלשתן, דהיינו שאותה כוונת מכוין וסיבת מסבב יש לכולן.

הלשונות 'והיתה לך שפחת עולם', וכן 'א-לי חמדת לבי'ד), יש בהן מידה יתירה של לשון קירוב כלפי מעלה, כי לא כל אשר יתואר בין רעים האהובים בגן עדן מקדם, יתואר בין בורא ונברא, כי שרעפי הקודש וההרגשים העליונים של המשורר הדבוק ביוצרו הם ענין אחד, ונוסח הניתן בסידור להיאמר בפי פשוטי עם הם ענין אחרה). זו כוונת המכוין וסיבת המסבב שהכניס שינויים אלו, ובטח היה מבעלי הנפש מגדולי ישראל שראה בהם צורך ותיקון חשוב, וחפץ ה' עלה בידו, כי כך נתקבל נוסח הפיוט ברינת בית ישראל.