אמור
וּבָ֥א הַשֶּׁ֖מֶשׁ וְטָהֵ֑ר וְאַחַר֙ יֹאכַ֣ל מִן־הַקֳּדָשִׁ֔ים כִּ֥י לַחְמ֖וֹ הֽוּא (אמור כב, ז)
סברת הרה"ק מקאצק זי"ע בדין דבר שיש לו מתירין, ואם נפשוט לסברתו במי שנסתפק אם עברו לו ו' שעות לאכילת בשר
הגמ' בריש ברכות (ב,א־ב): "ממאי דהאי ובא השמש ביאת השמש, והאי וטהר טהר יומא, דילמא ביאת אורו הוא ומאי וטהר טהר גברא", ופי' התוס' אחר שהקשו על פירש"י: "וי"ל דה"פ ממאי דהאי ובא השמש וטהר ביאת שמש הוא ממש ומאי וטהר טהר יומא דהיינו צאת הכוכבים, דילמא ביאת אורו הוא דהיינו תחלתה של שקיעת החמה והוא תחלת הכנסתה ברקיע ועדיין יש שהות ביום חמש מילין עד צאת הכוכבים ומאי וטהר טהר גברא".
ובחי' הגרעק"א (שם) הקשה: "תמוה לי דמאי פריך דלמא ביאת אורו מה בכך דאיכא לספוקי דביאת אורו הוא, הא מ"מ אסורים לאכול תרומה מספק דדלמא ביאת שמשו". ותי' דהוא מטעם ספק ספיקא: "ספק ביאת אורו, ואת"ל ביאת שמשו, דלמא בה"ש לילה, והיה לו ביאת שמש". ועי' מה שמפלפל שם, ושוב מקשה "ומכל מקום קשה דהא הכא יש לו מתירין, להמתין באכילה עד שיהיה וודאי לילה, ולכמה פוסקים לא מהני ספק ספיקא בדבר שיש לו מתירין". ומתרץ דהוי ספיקא דדינא, ולדברי הפר"ח בספק ספיקא דדינא לא מחמירין לאסור דבר שיש לו מתירין.
ובספר 'טעם הצבי' (להג"ר צבי יצחק אברמוביץ זצ"ל, רבם של חסידי גור בחצור הגלילית, בברכות קכא,א טור ב) מביא דחיה מופלאה לקושיית הגרעק"א איגר על התוס', משם האדמו"ר מקאצק זצ"ל זי"ע, ונביא לשונו:
"ואגב אכתוב מה ששמעתי בשם אדמו"ר מקאצק זצ"ל, שאמר על מה שמפקפק רעק"א ז"ל הנ"ל דאפשר לא שייך להתיר כאן בס"ס משום דהוה דשיל"מ, ואמר כי אין לדין כאן מצד דשי"מ כיון דאין הספק על התרומה אם היא מותרת באכילה או לאו (כמו בספק ביצה שנולדה ביו"ט), אלא הספק הוא על האדם אם הוא כבר טהור ומותר באכילת תרומה אי לאו, ובזה אין שייך לומר דהוי דשיל"מ כיון דהאדם יכול לאכול תרומה גם עכשיו וגם לאחר זמן". כלומר במידי דמיכל מחמירנן על דבר שיש לו מתירין כי אותו דבר עצמו שהוא אסור עכשיו יהא מותר לאחר זמן, אבל כשדנים בזמן בין השמשות אם מותר הכהן לאכול תרומה, אין לומר דבר שיש לו מתירין הוא במה שיותר אחר צאת הכוכבים ודאי, דלא התרומה היא בספק איסור אלא הזמן, ובמה שהזמן שאחר צאת הכוכבים מותר לא הותר בזה זמן בין השמשות שעומד באיסורו אלא שבא זמן אחר, וברצון הכהן יאכל מקצת התרומה בבית השמשות ומקצתו לאחר צאת הכוכבים, אם כן נשתיירה התרומה דבר שאין לו מתירין.
ובשו"ת 'שואלין ודורשין' למו"ה אליהו שלזינגר שליט"א (ח"ח עמ' קיט) הביא מתוך מאמר של הרב ברוך וידיסלבסקי שליט"א, לפשוט על פי סברת הרה"ק מקאצק זי"ע ספק בדין: אדם שאכל בשר וכעבור כמה שעות נתספק אם כבר עברו שש שעות מאכילת הבשר. דבסברא ראשונה י"ל דמדינא נימא ספק דרבנן לקולא, אלא שיש אחרונים ('דרכי תשובה' סי' פח, ס"ק ה) שהחמירו מטעם דבר שיש לו מתירין. ולפי סברת האדמו"ר מקאצק האמורה, העלה במאמר הנ"ל לסבור, דאין לומר כאן דבר שיש לו מתירין, שהרי השעה והזמן שהאדם מסתפק אם היא מותרת לו בשתיית חלב אם לאו, היא תשאר בספק איסור גם אחר הזמן שיעברו שש שעות ודאי, כי ברצונו לשתות החלב בשתי הזמנים, והשעות שנכנסו בספק לא יותרו לו לעולם, לכך נימא דאין זה דבר שיש לו מתירין.
ובעניותן העירותי שם לדחות סברא זו, והואיל מו"ה להדפיסה בספרו, ואעתיק הדברים לכאן:
נראה דיש לחלק בין היכא שהספק הוא בעצם ובא מאיליו ואי אפשר לבררו, וכגון זמן השקיעה שהוא זמן ספק בעצם ומשום צד אי אפשר לבררו, רק שם אמר האדמו"ר מקאצק זי"ע לסברתו דהואיל והספק הוא בזמן, מה שיהא ניתר לאחר זמן אינו נחשב דבר שיש מתירין לגבי הזמן שהוא רוצה בו, כי הזמן כשלעצמו על כרחו נפל בספק זה. אבל במי שאכל בשר ומסתפק אם עברו שש שעות, שם היה יכול לרשום את הזמן בפנקסו, ואם רשם או שזוכר אלא שמסתפק כמה שעות עברו מאז, יכול לברר ע"י מורה שעות או שילך אצל הבקי בשעות ויודיעו מהי השעה, א"כ אין הכרח שהזמן המסופק אכן יפול לספק זה, אז חוזר הדין של עד שתאכלנו בספק איסור תאכלנו בודאי התר, דהא יסוד הסברא של "עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר" שהוא ענין "מהיות טוב אל תקרא רע" (ברכות ל,א), אלא שאם הספק נופל בזמן בהכרח, אנו מחשיבים לו את הזמן המסופק כדבר שאין לו מתירין, לפי שאין בידו להיות טוב בדבר ולהציל את זמן השקיעה מן הספק, אבל כשהוא תלוי במעשיו מי הכריחו להכניס את הזמן הזה לספק איסור, ועל כן חוזרת הסברא דמהיות טוב אל תקרא רע ועד שתאכלנו בספק איסור תאכלנו בהיתר. כנלע"דא).
gh