אמור - נהורא

אמור

כִּ֚י אִם־לִשְׁאֵר֔וֹ הַקָּרֹ֖ב אֵלָ֑יו לְאִמּ֣וֹ וּלְאָבִ֔יו וְלִבְנ֥וֹ וּלְבִתּ֖וֹ וּלְאָחִֽיו: (אמור כא, ב)

א. למה לא מנה הכתוב אשתו בהדיא בכלל הראויים לכהן ליטמא להן. ב. למה לא נזכרה האשה כלל בכלל הקרובים בס' יחזקאל, בהפטרה דידן

וברש"י: "כי אם לשארו, אין שארו אלא אשתו". ויש לתת טעם אמאי לא כתיב בהדיא 'כי אם לאשתו'. וראב"ע כתב וז"ל: "כי אם לשארו הקרוב אליו, היה נראה לנו כי פירושו כמו (ויקרא יח, ו): איש איש אל כל שאר בשרו – שם כלל, ואחר כן פרט לאמו ולאביו, וטעם בעל בעמיו (להלן ד) – שלא יטמא הבעל באשתו. וכאשר ראינו שהעתיקו רבותינו כי יטמא לאשתו, ושמו ושארו כדרך אסמכתא, .. ואמרו, כי פי' בעל גדול שהעם ברשותו, כמו (שמות כב, יג): בעליו אין עמו, בטל הפי' הראשון". עכ"ל. ומשמע מדבריו דגם אחר שבטל הפירוש הראשון בפירוש הכתוב 'בעל בעמיו' עדיין הפירוש ד'שארו' זו אשתו הוא דרך אסמכתא. ולא ברירא לן אמאי לא נימא דבטל נמי הא דהוי אסמכתא אלא זהו פירשו. וי"ל דאה"נ וכשאומר ראב"ע 'ושמו ושארו כדרך אסמכתא' הוא כאומר 'והביאו ראיה ממה שאמר הכתוב ושארו', ודבק כאן הלשון אסמכתא לפי מה שהיה נראה בעינינו לולי הקבלה.

מ"מ צריך טעם למה לא אמר הכתוב 'אשתו' בפירוש (ולו מטעם שלא ליתן לצדוקים מקום לרדות). ונר' דהכתוב בא לבאר בזה טעם ההיתר לכהן ליטמא לקרובים, שהוא מטעם קרבת בשר, דלא תימא דהטעם הוא כיבוד אב ואם וחסד לקרובים, דא"כ, כשם שמצינו שאבידת רבו קודמת לאבידת אביו ואמו מפני שהוא מביאו לחיי העולם הבא (משנה ב"מ ב, יא), היה מקום לומר שכהן יטמא מטעם זה גם לרבו. לכך אומר הכתוב 'כי אם לשארו' ובא הפירוש בקבלה 'לאשתו', אבל גם רמז לנו הכתוב סיבת ההיתר בשאר הקרובים, כדברי הראב"ע דדמיא לקרא ד'איש איש אל כל שאר בשרו' גו', כי הקרובים הם כעצמו, כענין (בראשית כט, יד) 'אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה', וכאשר מת הקרוב ושב לעפרו, קרובו מצוה עליו להכניס המאורע לליבו ולחוש כאילו גופו נגדע, ועושה זה ע"י שמתעסק בכבודו. והרגש זה אינו אלא בקרבת בשר ולא בחיוב הבא מצד כבוד והכרת הטוב. מעתה, אחר דלמדנו שיסוד ההיתר להיטמא לקרובים היא קרבת בשר, ברור לנו, שכשאמר הכתוב 'לשארו' הכוונה גם לאשתו, ובראש ובראשונה לה, שכן אמר הכתוב (שם ב, כד): "עַל־כֵּן יַעֲזָב־אִישׁ אֶת־אָבִיו וְאֶת־אִמּוֹ ודבק באשתו וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד", הרי דבנישואין נעשית קרבת בשר בין הבעל ואשתו יותר מאשר שיש לו לאביו ולאמו, ואם כן בדין שיטמא לה, וזה הטעם שהיא כתובה ראשונה ואפילו לפני אביו ואמו.

ולפי"ז אפשר דמה שכתב הראב"ע "וכאשר ראינו שהעתיקו רבותינו כי יטמא לאשתו כו' בטל הפי' הראשון", דלמה אמר 'בטל' ולא אמר 'נדחה' דהומ"ל 'וכאשר העתיקו רבותינו כו' קבלנו דבריהם ונדחה הפי' הראשון', די"ל שרצונו לומר שאחר שבאה הקבלה מצאנו טעם לפרנס כוונה זו היטב לפי הפשט, ולכן בטל הפירוש הראשון.

ובקרא דיחזקאל (מד, כה) המובא בהפטרת פרשתנו, האמור בהתר הכהנים ליטמא לקרובים כתיב: "וְאֶל־מֵת אָדָם לֹא יָבוֹא לְטָמְאָה כי אם לאב ולאם ולבן ולבת לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ" גו', ואילו אשתו לא נאמר, לא בפירוש ולא בכינוי 'שארו', וצריך טעמא רבא לדבר.

יש לומר, דלפי שבגלות בבל אכל בהם נגע תערובת גוים, כדמצינו כדשעלו בימי עזרא הוצרכו לכרות אמנה ולגרש את הנוכריות (נחמיה ט־י). ואף שיחזקאל בתחילת הגלות היה, כנראה כבר החל הנגע בימיו, וראה 'מגיד מישרים' למרן הב"י (פר' תבא ד"ה אבל רזא דמילתא): "ארמי היינו גלות בבלי, וקאמר אובד אבי משום דבזמנא קלילא נסבו נשים נכריות ואבדו יהידותא וייחס אבהותן דיליהון". ואמינא דמטעם זה השמיט הנביא דין אשת כהן שהוא מותר לטמא לה, שלא ליתן פתחון פה לפורצי הגדר באותו הדור לומר שחיתון איש ואשה שהכתוב הכריז עליהם שנעשים לבשר אחד גובר כביכול על הלאו דלא תתחתן. לכן כהן שאירע לו אסון ילך לרבו וילמדנו שמותר ליטמא לה, ובכתובים בל יכתב ובל ירמז משום עת לעשות לה'. כנלענ"ד.

ובהא יש לתרץ גם מה שהעירו במפרשים דבקרא דהכא הקדים האם: "לשארו הקרוב אליו לאמו ולאביו" גו', ובקרא דיחזקאל הקדים האב: "כי אם לאב ולבן" גו', דהכא נוסף על אזהרת קדושת הכהנים גם בא הכתוב לבאר יסוד היתר הטומאה בשארות בשר, לכן הקדים האם, דהא ג' שותפין באדם (נדה לא,א) "אמו מזרעת אודם שממנו עור ובשר ושערות" כו', א"כ היא יותר קרויה בשר מבשרו אפילו מאביו, אבל ביחזקאל מזהיר על קדושת הכהנים ובא לרמז על יחוסם שהוא קודם לשארות בשר ולכן מקדים האב לאם.