לֹ֥א תֹאכְל֖וּ עַל־הַדָּ֑ם לֹ֥א תְנַחֲשׁ֖וּ וְלֹ֥א תְעוֹנֵֽנוּ: (קדושים יט, כו)

רבותינו דרשו אכילה על הדם בפנים רבות, במסכת סנהדרין, והצד השוה בכולם

פי' רש"י: "לא תאכלו על הדם – להרבה פנים נדרש בסנהדרין (סג,א), אזהרה שלא יאכל מבשר קדשים לפני זריקת דמים, ואזהרה לאוכל מבהמת חולין טרם שתצא נפשה, ועוד הרבה".

דרך רש"י בשאר מקום שבאו בחז"ל כמה דרשות לברור מהם הקרוב לפשוטו של מקרא, וכאן שמקדים ומסיים שבהרבה פנים נדרש הדבר משמע שבכולם שורש אחד בפשט, כי יש טעם המחבר הנמצא בכולן (ועי' מש"כ בזה ב'לב בנים' לידידי ומו"ה אברהם אבא וינגורט שליט"א).

ונחזי אנן מה הן הדרשות שנאמרו שם, וכבר הזכיר רש"י ב': א. שלא יאכל מבשר קדשים לפני זריקה. ב. שלא יאכל מבהמת חולין עד שתצא נפשה (ואינה מפרכסת). ועוד שם: ג. שאין מברין על הרוגי בית דין. ד. לבי"ד שדנו למיתת בי"ד שאין אוכלין כל אותו היום. ה. אזהרה לבן סורר ומורה (שאכילתו מביאתו לידי מיתה). ועוד בברכות (י,ב): ו. שלא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם.

ונראה דהיסוד השווה בכולם הוא הרחקה משויון הנפש וההילוך במעדנות לנוכח הדם הנשפך, א. זריקת הדם הוא תכלית הקרבן לריצוי, וכשאוכל טרם נזרק דומה כמידת אכזריות שאינו חש בצער של אבידת נפש, וגם נפש דבהמה יש קצת הארה מלמעלה. וזה טעם מצות כיסוי הדם בחיות ועופות כמ"ש 'ספר החינוך' (מצוה קפח). וראה שם דזה הטעם שלא חייבה התורה כיסוי בבהמה מפני שממנו ניקח לקרבנות ולא רצתה התורה לחלק בין חולין לקדשים. ואולי יש לומר עוד דעיקר ייעוד הבהמה לישחט הוא לקרבן, ורק מפני כי ירחק ממך הדרך (דברים יב, כא) הותר בגבולין, ולכן לא חילקה התורה בחולין ולא הצריכה כיסוי תחת זריקה, שלא נחשוב הכיסוי כזריקה ודומין כשוחטים קדשים בחוץ. ב. אכילת בשר בהמה בעוד שלא יצא כל דמה ועודנה מפרכסת הוי שאט נפש לנוכח צערה. ג. הבראה לקרובי הרוגי בי"ד הוי מדת אכזריות, שהרי שכינה מצטערת במיתתו, כדבר משנה (סנהדרין ו, ה): "אמר ר' מאיר בשעה שאדם מצטער שכינה מה הלשון אומרת, כביכול קלני מראשי קלני מזרועי, אם כן המקום מצטער על דמם של רשעים שנשפך ק"ו כו'". ד. אזהרה לבי"ד דאע"פ שקיימו ובערת הרע מקרבך, לא יהא ליבם גס בדבר וכדלעיל. ה. בן סורר ומורה מוזהר שלא יהא דמו של עצמו הפקר בעינו עד שיתיר עצמו למיתה בשביל תאוות אכילתו. ו. אדם המשכים ממיטתו צריך להודות למקום שהחזיר בו נשמתו ולהתפלל שיקיימנו לחיות לפניו, וכשמקדים אכילתו לכך דומה כבן סורר ומורה שמעדיף תאוותו על קיום נפשו.

אך יש להבין, דהנה רשב"ם כאן מפרש, וז"ל: "לא תאכלו על הדם – לפי פשוטו דבר למד מעניינו לא תנחשו ולא תעוננו. אף זה יעשו כחוקות הגוים שאוכלים על קבר ההרוג לשם מכשפות שלא יינקם או מכשפות אחר (ר' 'בכור שור' דהיינו אחר שרצחו אדם עושין כן לשכך נקמתו) כו'. ורבותינו דרשוהו בכמה עניינים במסכת סנהדרין" עכ"ד. וההבדל בין רש"י לרשב"ם בטעם המצוה, לרשב"ם הטעם הוא הרחקה מחוקות הגוים, ומקומו של לאו זה בספר עבודה זרה, ולרש"י ע"פ חז"ל הטעם הוא קדושת הנפש וטהרתה, ומקומו בספר קדושה.

ותימה לרש"י וחז"ל למה לא חשו להאי ראיה של דבר הלמד מעניינו של הפסוק שמדבר בעונן ומנחש, לומר דרישא נמי מיירי בהרחקה מחוקות הגוים (כרשב"ם ועוד ראשונים. וכל דברי חז"ל בקבלה ומ"מ צריך טעם למה הכתיבה התורה את דבריה כך). ונראה לענ"ד דבאמת גם לרש"י וחז"ל גם ענין זה בכלל הלאו, אלא דס"ל דמידה זו של אכזריות לשפוך דמו של אדם במזיד ואחר כך לישב לאכול על קברו כדי שלא יוכל לינקם מהם זו תועבה שאין שום אדם מישראל חשוד בכך (וענין יוסף לא דמיא דהא דנוהו בבי"ד ואף שטעו ברואה ונחשבו מזידים. ור' גם אלשיך שם, בראשית לז, כה). ועל כן כשמוע נפש הישראלי לאו זה על פשטו, סבור, זה איני צריך ליזהר בו כי נפשי סולדת וקצה בדבר אפילו לשמעו. אבל התורה הכלילה כל הכללות האמורות בכלל הלאו, ללמדינו כי השחתת הנפש דרגות יש בה, כי תחלה מזלזל באכילה לפני תפילה, ושוב אינו חש בצער בהמה הנשחטת, וחוזר שלא לחוש בצער נפש החוטא הנידון בבי"ד, ושוב זולל וסובא ואינו חש לעתידו, ואחר כל אלה ירדו הגוים לכלל אכילה על הדם של אדם שרצחו ביד זדון. ועל כן הסבה התורה עיקר הלאו לענין טהרת הנפש וקדושתה, ומתוך שנזהרין במעלות הדקות של האכזריות כל שכן שלא יבואו להשחית ולירד לבאר שחת, כמשמעות אכילה על הדם על פשטו.

gh