לֹא־תַעֲשׂ֥וּ עָ֙וֶל֙ בַּמִּשְׁפָּ֔ט לֹא־תִשָּׂ֣א פְנֵי־דָ֔ל וְלֹ֥א תֶהְדַּ֖ר פְּנֵ֣י גָד֑וֹל בְּצֶ֖דֶק תִּשְׁפֹּ֥ט עֲמִיתֶֽךָ: (קדושים יט, טו)

עיוות דין של הדיינים בכוונה לתת הצלה מועטת לעשוק – דעות אחרונים, וסברא חדשה לאסור

בשו"ת 'דברי יציב' (להגה"ק רבי יקותיאל יהודה מקלויזנבורג זי"ע) נסתפק אם רשאים בי"ד לעוות הדין ולא לחייב את הנתבע בכל החוב שחייב בו בשביל הצלה מועטת לתובע כשיודעים שאם יחייבו הנתבע בכל החוב יפסיד התובע הכל. ונביא מלשונו (חו"מ סי' ד):

"נסתפקתי באם הדיינים רואים שאם יפסקו הדין לאמיתו לא יציית הנדון כלל ונמצא התובע מפסיד לגמרי, אבל כשיחייבו אותו בסכום קטן ישלם לפחות סכום זה, אי יאות להו למעבד הכי ולעוות משפט כדי להציל במה דאפשר את העשוק מיד עושקו, או שגם זה בכלל (דברים א, יז): לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי־אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא ובהדי כבשי דרחמנא למה לך, שעל הדיינים להוציא פסק דין לאמיתה של תורה מבלי להתחשב כלל אם הבע"ד יציית דינא או לא".

והגאון ה'דברי יציב' נוטה להתיר ומביא כמה ראיות, ונביא תחילת דבריו: "והיה נראה לתלות ספק זה במחלוקת האחרונים, מובא בפתחי תשובה חו"מ סי' י"ח סק"ד, דבשו"ת בית יעקב סי' ט"ו בג' דיינים שישבו בדין ושנים מזכין ואחד דעתו לחייב האם רשאי היחיד לעשות תחבולה לומר איני יודע כדי שיוסיפו עליהם דיינים, ומסיק דאסור לעשות כן וכו', ובשבות יעקב ח"א סי' קל"ח כתב דשפיר דמי למעבד הכי כיון דכוונתו לשם שמים להוציא הדין לאמיתו ע"י שיוסיפו הדיינים אף על גב דשקורי קא משקר וכו', [...] וה"נ בנ"ד יתכן לומר דכיון דכוונתו לשם שמים להציל עשוק מיד עושקו כמה שאפשר מותר לו לפסוק כן, וכמו שרשאי לומר איני יודע ולא מחייבינן ליה שיאמר הדין לאמיתו מבלי להשגיח בתוצאות". וכאמור מביא שם כמה לראיות להקל, ואכ"מ להביא כל הדברים והם ערוכים במקומם, אך בסוף הדברים מצוין: "הדברים שבסימן ד' נעתקו מאשר דבר בקדשו בזה השולחן אשר לפני ה' בליל שבת קודש, ולא נכתבו להלכה ולמעשה" (וע"ע בשו"ת 'שואלין ודורשין' למו"ה אליהו שלזינגר שליט"א, ח"ז ס' פה, שהאריך).

ובאוה"ח הקדוש עה"פ (שמות כג, ב) "לֹא־תִהְיֶה אַחֲרֵי־רַבִּים וגו', מביא נידון דומה והאריך בדברים נפלאים, ונביא מקצתן:

"רבותינו ז"ל הרבו לדרוש בפסוק זה אבל אין המקרא מתיישב לפי פשוטו. ונראה לפרש הכתוב לפי מה שאמרה התורה (במדבר לה, כד) וְשָׁפְטוּ הָעֵדָה והצילו וגו', ואמרו ז"ל (סנהדרין ב,א) עדה שופטת ועדה מצלת אבל אם פתחו כולם לחובה פטור (שם יז,א), ובא הכתוב כאן להסיר ב' מכשולין אשר יכשל בהם חכם מאמצעות דין זה, הא' בהגיע משפט כזה ויראה חכם אחד מהשופטים שכל חבריו פתחו לחובה והוא חושב בדעתו כי הוא זכאי ויתחכם לומר אם נאמר זכאי הנה הוא יצא חייב כי יש שם עדה שופטת ועדה מצלת ונמצאו דברי עושים הפך דעתי לזה אתחכם ואומר חייב שבזה תהיה סברתי מתקיימת שיצא זכאי מטעם פתחו כולם וכו', [...] לזה בא הכתוב וצוה על זה בדיוק לבל עשותו ואמר לֹא־תִהְיֶה אַחֲרֵי־רַבִּים לְרָעֹת פירוש כשתהיה סובר סברא אחת שבאומרך דעתך יצא זה הנידון חייב [...] אמור דעתך כפי מה שידעת במשפטי התורה ואין לך להתחכם על המשפט כי ה' הוא האלהים, והוא שאמר פתחו כולם לחובה זכאי לא אמר ה' שיזכה זה אלא אם לך יראה חייב ולא שיראה לך זכאי שאז חייב הוא כמשפט האלהים".

אם כן לדברי האוה"ח מוצא הדברים שלא אריך למיעבד הכי ואיסור איכא, והאריך שם והדברים נטועים במקומם עיי"ש, ולא הבאתי אלא לפי הצורך למאי דבעינן למימר קמן:

אחר נשיקת הרצפה יורשה להציע הנראה לענ"ד להעיר, דלא רק מטעם דהמשפט לאלהים אסור לשנות בפיו ממה שנראה בליבו, אלא דאם נבוא להתיר לעשות כן, גם לא יצא מכך דין צדק לעשוקים אלא נפיק חורבא לבית דין ולעולם. כי הדיין שבא במזימה להפוך מילותיו וסבור שבדיבורו יציל את העשוק, באמת אין לסברתו עמידה, ואם סבור להיות חכימא דיהודאי, יתכן שיש עוד בין הדיינים מופלא כיוצא בו, וכשיכיר חברו שיש דיין שנוטה לזכות ובא לחייב כדי שיצא הנידון זכאי, יזכנו הוא עצמו כדי להעמיד המשפט על תילו ולהשיב את הדין לעיקרו, וכך אין לדבר סוף, ונמצא הדיינים תחת שיהו עסוקים למצוא עומק הדין, משימין עצמם ח"ו כבית קאזינו וכמשחקים בקלפים, שתחת להיות שרויין בליבם ונפשם בעומק הדין נותנים מדעם ומחשבותם לנחש מחשבות חבריהם ונמצא העולם חרב.

וכן בנידון השאלה שבפתח הדברים, הרי אם הדיינים יזכו את החייב לשלם אך המחצית, הם כורים בור לעצמם, שכל עיקר העמדת דיינים הוא משום ישובו של עולם, ועיקר מה שהמלווה מתרצה למסור כיס של מעות יפות במלווה להוצאה למי שאינו קרובו ולא רעו כנפשו, הוא משום שסומך שבי"ד יסדרו לו דינו אם ימאן להשיב, וגם הלווה מה שמונע עצמו ליקח סכום גדול יותר ממה שברור לו שיש בכוחו להשיב, הוא מפני שיודע שהדיינים יחייבו אותו להשיב ואם לא ישיב יצא דינו כלוה רשע ולא ישלם. ואם תצא השמועה שהדיינים מחתכים את החוב למחצה ולשליש ולרביע, יטלו הלווים יותר ממה שצריכים באמת והמלווים בצידם ימנעו מלהלוות אף לצריכים באמת, ואין העולם יכול להתקיים.

gh